כמיהת הגפרור

זה יום שישי, אני ערה בשעות שאפשר לעשות בהן דברים.
אני ערה עכשיו כי עוד לא הצלחתי לישון לרגע.
אני ערה וזה יום שישי וקיץ למרות שקר לי.

כשאני יוצאת מהבית הוא בדיוק חוזר, מבט אחד מבהיר לו שלא משנה מה זה - אני נחושה. עד שאני מצליחה לרדת את כל המדרגות הוא כבר הספיק לעלות את כולן ולרדת בחזרה. הוא מחזיק לי את היד בקלילות ויוצא איתי לסיבוב.

"לאן?"

"לירקן."


אנחנו הולכים בשקט, הוא בחולצה קצרה אני בקפוצ'ון.

אני מרחרחת את הפירות, המנגו משכר, האפרשזיף דורש, הענבים מתפקעים, דובדבנים מזיעים את הקור תפוחים באודם מתוח. קיץ. מרקמים של קיץ, צבעים של קיץ. והריח.

הוא טועם בשבילי, מהנהן ואני נהנית מהדביקות על השפתיים שלו.

הוא טועם בשבילי, כי איבדתי את חוש הטעם כתוצאה מהטיפול.

אבל הריח. הריח משגע.


ועכשיו המטבח מלא בריח של פירות הקיץ.


.


אני אכין סלט פירות גדול ופרוע, אני אבצע את הדובדבנים באצבעות וציפורניים. אחלץ גלעינים. אצבעות ניגרות, מוכתמות.

אתה תגיד לי שטעים.
ואני אגיד שצבעוני.


ואני אשמח שעשיתי משהו.
ואתה תתהה, איך התכוונתי לסחוב את הפירות בלעדייך.

ואני אשיב, בנחישות.
ולא תהיה לי תשובה.

ואחר כך אני אשן יומיים.