כמיהת הגפרור

חברה טובה שלי אמרה לי שאם אני לא יכולה אפילו לכתוב כאן את האמת, אז מה בעצם אני עושה.
ויש בזה משהו אם אפילו כאן, כשלא יודעים אני לא מרשה לעצמי אז מה זה שווה?

אני אומרת לה שנמאס לי, להיות חולה. כל הזמן בין רופאים. מה זה אומר כשהאחיות במיון כבר מזהות אותך וזוכרות את השם שלך ואת הסם המועדף?
מה זה אומר?

היא מסתכלת עלי ואומרת לי שאני משקרת לכולם כל הזמן.
שאני לא נותנת לאף אחד כמעט להתקרב מספיק כדי לדעת מה קורה איתי.
שאנשים מתקשרים לשאול ואני מכניסה בכוח כוח לקול שלי ואומרת שהכל בסדר, והרבה יותר טוב. היא ראתה אותי עושה את זה, ניסיתי לעשות לה את זה. אבל היא מכירה אותי יותר מידי טוב.

איך את יודעת שאני משקרת?
כי כשאת כותבת את האמת יש בך איזו הקלה.
ובזמן האחרון אין לך הקלות.

היא לא קוראת אותי. היא רק יודעת שאיפשהו יש לי מקום שבו אני כותבת.
ועדיין היא מצליחה לדעת שאני כותבת שטויות.
שאני כותבת מסביב ולא באמת.

מחקתי את הבלוג אני אומרת לה.

כי שיקרת?

לא. כי כתבתי את האמת. יותר מידי את האמת.
כי יש דברים שכואבים לי מול העיניים.
כי אני קוראת וכל מה שאני שומעת לפעמים זה קוטרית אחת מנג'סת שלא יודעת איך להתמודד.

ולפעמים אני כותבת דווקא על החלקיקים הקטנים של האור. כדי להגדיל ולהעצים. כדי להחזיק אותם ביד כמו היו דבר מוחשי. כדי להרגיש אותם יותר טוב ולהגיד הנה קצת טיפה יותר טוב.

אבל זה לא מחזיק מים.

אני לא משקרת. אני לא משקרת, אני פשוט לא יודעת איך לכתוב כדי לעשות לעצמי יותר טוב.
אני לא יודעת איך לכתוב מבלי לשנוא את האדם שהפכתי להיות.