כמיהת הגפרור

דברים טובים קורים.

ואני עצובה.


אני אמורה לשמוח, וכל מה שיש היא העצבות. אני מחייכת ממוכנת יודעת שאמורה. ופוצעת את עצמי על מנת לעצור את הדמעות שאינן ממוקמות נכון.

הדברים אינם קורים מעצמם. אני גורמת להם להתרחש. סוגרת פינות, יוזמת מפגשים ומנצלת ארועים כדי לחגוג. ומחייכת במכניקה פשוטה.

הרופאים מבטיחים לי הבטחות מסוייגות של רופאים, שאני לא אמות.
אבל אני מרגישה כבר מתה הרבה זמן.

הבטחות מסווגות לחוד ומציאות מחודדת מאידך.

וסגירת הפינות מרגישה כמו סידור אחרון.
ובמקום להגיד איך למרות הכל, הצלחתי - אני אומרת, חוזרת ואומרת "איך זה לא כמו שזה אמור להיות. איך יכולתי להיות הרבה יותר טובה. איך יכולתי להצליח אם לא הייתי כל כך חולה כל כך הרבה זמן”. זה רק מחדד לי, אני חולה.

היה יום נעים, עטפו אותי באהבה. הפתעתי את עצמי ביכולת להכיל מגע. ברצון למגע. בלהלך שלובת זרוע בשקט עם או בלי מילים. עיר של קיץ והכל אותו דבר ובכל זאת כמו בפעם ראשונה. אני לא יכולה להפסיק בזמן שאנו נעים ברחובות העיר מלהעיר, "תראה מכונית בצבע חציל!” ואיך בונים כאן בכל פינה, ושלטי רחוב, ואדניות עמוסות בחלונות. ואיך לגמרי במקרה הגענו לרחוב ארנון שתמיד רציתי לבקר בו. והכל בוהק ומרגש אותי כמו ילדה קטנה שרואה ונפעמת. ואני יודעת שאני מטופשת בהתפלאות, אבל נוח לי להלך בידיים שלובות ולהצביע על ערמה ענקית של דירה שרוקנו בשברים החוצה ולהגיד "וואוו.. תראה את זה”. וחיבוקים סתם כך באמצע מדרכה שבורה.

אני מהלכת שלובת יד עם ארז, תמיד חבר וגם לשעבר. שמנסה להסביר לי שמכוניות בצבע חציל זה לגמרי במודה כאן בעיר של קיץ. אבל אני ממשיכה להתפעל גם כשתוך עשר דקות פגשנו לפחות חמש חציליות בגוונים.


אחר כך אנחנו מוצאים את דרכנו אל הספה של שירה, אני תמיד רוצה לפגוש אותה יותר ממה שיוצא לי, היא מדהימה.
אני עייפה נורא, ואני מרשה לעצמי לנוח קצת ולשתוק בזמן שהם מחליפים עקיצות אוהבות.
אני חוזרת להתעניין במתרחש כשארז מודיע לשירה שהוא יפצח את הסיסמא שלה וישנה אותה. או אז היא תאלץ לבצע בו זממים מגונים על מנת לגלות אותה. הוא ממשיך להתפאר שיקעקע את החדשה לאורך הזין שלו כך שלא תהיה לה ברירה.
שתינו מתגלגלות מצחוק ובזמן ששירה חושבת דקה בעודה מהרהרת בקול בזהות המילה האמורה, אני מציעה, "קצר".
ואחרי עוד פרץ צחוק, שירה מוסיפה בכובד ראש "אני עדיין חושבת שזו יכולה להיות רק מילה בעלת שתי אותיות..”
ולפני שהיא מצליחה לסיים מחשבה, אני פולטת, “רך"
ובזמן שכולנו צוחקים אני פתאום מרגישה בחיים. ומלאת הכרה על האנשים שבחיי.


בערב אני פוגשת שתי חברות טובות לארוחה והן לא נותנות לי להרגיש את השתיקה שלי. עבר כל כך הרבה זמן מאז שיצא לנו להפגש והן מאושרות שיזמתי. יש הרבה מה לכסות ומרוב מילים האוכל נשאר מיותם בצלחת. יש אפילו תינוק חדש שהצטרף לארוחה ואני נמסה כשאני מחזיקה אותו לקראת סוף הערב. רך וחמים, אין בו כל קושי. "אתה יכול להיות כל מה שרק תרצה" אני לוחשת לו ונושקת לקודקוד ראשו. וככה אני והוא מתבוננים בעוברים והמילים רעש לבן סביבנו.


ברכבת בדרך הביתה, העייפות מחלחלת והעצבות. לילה כהה בחוץ ואי אפשר לדעת שאנחנו בתנועה. העולם דומם בחשכתו בחוץ. אני מתבוננת החוצה מחפשת את התנועה, את ההתקדמות, נקודות ציון, פנס בודד ואין. רק השתקפות.

חיוורת, שם ולא באמת שם. ואני מתבוננת. היטב. בוהה לה בעיניים. מתרכזת ברמזים הקטנים מנסה לקרוא בין הזכוכיות. ולאט דוק עולה בעיניים ואדמומיות ושפה ננשכת לעצור. בוכה ברכבת קפואה בין חללים. אני ממשיכה להחזיק את המבט קבוע. מנסה לעודד ללא מילים להגיד לא כל כך נורא, לחייך אבל החיוך יוצא שבור. ואני מבינה שאין איך לעודד, אין איך לשפר את העצב. אין איך. אז אני ממשיכה להתבונן אוחזת חזק במבט. היא יפה, גם כשהיא עצובה ככה. היא נורא יפה. אני יכולה לראות את קווי המתאר של רישום מהיר שאיני יודעת אם היה עושה עימה חסד.

דברים טובים קורים בעולם ובכלל ובפרטי.

שקיפות בזגוגיות קרות. עצירה מלכת בעולם הממשיך לנוע סביבי, מותיר אותי בחשכה.
אני ממשיכה להתבונן ברוח הרפאים של עצמי כלואה בזגוגיות קרות. של חלון של עיניים.

הם אמרו לי שאני לא אמות.
אבל אני מרגישה מתה.

שאין לי מקום בעולם הזה. שהרווח שאני מותירה מצטמצם באין ריק. אני סוגרת פינות ומדברת על עתיד תאורטי אבל אני לא מרגישה שיש עתיד. רק עכשיו, חלל בין זמנים. סוגרת.

עבר הרבה זמן מאז באמת התבוננתי בעצמי והנה השקיפות הדהויה של מה שנותר ממני. צל מתעתע של איזו שארית של מה שהייתי, של מי שהייתי. עוד תלויה שם. זאת אני?
דהוי. כל כך..

דברים קורים בתוך עצבות בילתי סלחנית. בכל זאת.


ואני מתבוננת בשפתיים הממלמלות ומבינה שיש בי מילים. שבריריות, נדיפות. אני כותבת אותן על נייר טישו פריך בדקיקותו. ועוצרת את הדמעות שלא יערבלו מילים לכתם. שלא למהול את המעט הזה להעלמות גמורה.

כי כבר תקופה שאין לי את המילים יותר. אני כותבת מתוך הרגל, סתם משפיכה מילים וירטואליות בלי מחשבה.

אז הכתב לא הכי ברור והדף נקרע היכן שהעט חרק את עצמו, אבל באותו רגע שבוי שוב היו בי מילים.



ואני נזכרת במה שמישהי מאוד מיוחדת אמרה לי:
"אנחנו רק רקמה אנושית, נורי, ולפעמים היא שורפת. למילים יש כוח, דל לפעמים, אבל חד משמעי. כוח לחבק ולחפון וגם לשחרר.”

(ל' לבית מיוחדת)


אז אני כותבת, ומשחררת.



הייתי רוצה לבקש משהו, אני מתביישת לבקש. אבל אם קראתם, אם נגעתם בי באצבע קטנה או אני בכם עכשיו, ברגע הזה.
תשאירו לי טביעת אצבע על הזגוגית. שאדע שעוד יש שם משהו, שאני עוד חלק מרקמה.

ותסלחו לי על רגעי החולשה, בבקשה.



* גם של פילדלפיה.