כל יום אני נוסעת באוטובוס, וכל יום אני שמה לב למשהו אחר ברגע אחר ובשאר הזמן המחשבות שלי מתעכבות על עצמן. זה מתחלף כל פעם וכמו חלום נשארים רק קורים דקיקים ואני לא תמיד מצליחה להזכר מה כל המילים הללו בעצם ניסו להגיד.
אני נותרת עם הבזקים מרוטשים של מחשבות.
אני חושבת בין השאר שעם כל כמה שאני "נשלטת" אני כל כך אוחזת את השליטה חזק שאני לא יודעת לשחרר אותה. אני קשה עם עצמי יותר ממה שהוא אי פעם. כשאני יורדת למטה אני כל כך משתדלת לא לפספס אף מילימטר ולהיות הכי נשלטת ולעשות בדיוק אבל בדיוק את כל מה שהוא אומר לי שאני מפספסת גם את כל מה שהוא לא אומר לי, את המקומות שבהם אני יכולה לנזול או לברוח או לפשל ואם יהיה צורך הוא כבר יעיר לי או יתקן.
אני כל כך שונאת להענש, אני כל כך שונאת את תחושת הכשלון הזו שהיום, במחשבה קטועה של אוטובוס נדמה לי שאולי זה אפילו סוג של רמאות, כאילו לא לשחרר שליטה. אבל מצד שני והוא תמיד מגיע הצד השני הזה זה שנתינת שליטה היא לא הסרת אחריות או השתדלות או מחשבה או הענקה וזה בעצם הרבה מזה, יותר מהרגיל המודעות. זה רק שנדמה לי עכשיו כשהתחנה שלי כבר כאן שצריך לדעת להיות גם וגם. ולפעמים צריך רק להיות ולשחרר ולא לחשוב ולא לחשוב ולא.
אחר כך שאנחנו מדברים אני שוכחת את כל זה, אני רק מספרת לו שבדרך הביתה פתאום חשבתי שהכוס שלי הוא דג. כלומר לו הכוס שלי היה חיה איזו מן חיה הוא היה. ולמרות שדג זה ממש לא סקסי זה בדיוק מה שחשבתי
הוא צוחק ואומר "למה? כי הוא רטוב?"
"לא"
אהה.. כי הוא מסריח?"
"נו.. לא לא.."
"אז למה?"
"כי כשאני חרמנית ככה, אז הוא נפער ומתכווץ על עצמו שוב ושוב ושוב בלי שום מודעות או כוונה, כאילו הוא דג שעושה גלו גלו גלו גלו" אני עוצרת להדגים "ולא יכול להפסיק, אתה יודע נו.. נושם כזה"
"נו זה לא מה שאמרתי.. בגלל שהוא רטוב.."
לפני 13 שנים. 1 במרץ 2011 בשעה 20:00
