כמיהת הגפרור

אני לא יודעת על מה אני רוצה לכתוב, יש רסיסים של דברים שמרחפים אבל עוד לא השכלתי לתפוס אותם ולפתוח את הקיפולים.
זה כמו הקווקע ההוא של כיתה א וב כזה שמגלה לך שטויות על החיים. תבחרי מספר.

אני רוצה לכתוב כבר שבועות ולא מוצאת את הזמן את השקט ואת הכוח אני בעיקר לא מצאתי את הרצון לשתף. כאילו לא היה לי מה לתת.

וזה מוזר כי אנחנו מדברים אחרי הרבה זמן של שקט. ככה זה פרידות. ככה זה כשמשנים מצבי צמיגות. אנחנו מדברים על השפלה, בעדינות כזו נשימות רכות ורעמים בהפרשים של שניה. פעם אצלו ופעם אצלי. סופה סטריאופונית על למה השפלה עושה לנו את מה שהיא עושה, למה זה העיקר וכמה זה נעים וכמה זה מפתיע אותי מחדש. איך זה מכה כל פעם מחדש ההשפלה עצמה ואחר כך ההשפלה מההנאה שבהשפלה הזו. על השפלות ג'נריות ועל להכיר אחד את השני, על העומק, לדעת מי עומד מולך ומה מפעיל אותו, ממה הוא מורכב ועל מה אפשר ללחוץ. על החמקמקות של זה, ועל אמון. ואני מנסה להסביר למרות שבכלל אין צורך להסביר, שלמרות שאני יודעת להפך ולמרות שאני יודעת כמה הוא אוהב ומעריך ומכבד אותי כשאנחנו שם כשהוא משפיל אותי אני הכי מושפלת. זה לא משחק המשחק הזה. והמילה משחק כל כך לא מתאימה. איך אתה מסביר שיש שתי מציאויות בו זמנית.
על כמה קשה לתפוס את זה..


אני מנסה להזכר איך בכלל הגענו לדבר על השפלה ואני נזכרת שזה בכלל הגיע מגעגועים. כל כך הרבה געגועים. הוא צוחק ואומר שהוא תכף ילך וישחרר אותי לאונן כאוות נפשי. אבל אני לא רוצה לאונן, ואז אני צריכה להסביר לו על השינוי בהרגלי האוננות שלי. אני פחות מינית ואני מאוד בודדה. ואני כבר לא אוכלת פורנו בלי הכרה. חזרתי לאונן מתוך עצמי וזה נעים לי.

ואז בין המילים והתיאורים של על מה אני מאוננת עולה ויוצאת המילה הכי מדוייקת, הכפפה. אני מסבירה שזה כבר לא הפנטזיות על שימוש והחפצה על אונס והשפלות בידי זרים. האוננות שלי הופכת אישית יותר. הרבה יותר בינינו. אני מאוננת את הגעגועים שלי. אני מאוננת את הרצונות שלי להרגיש את השקט הזה, את הרצון שלי מוכפף לשלו, זו לא הכנעה זו ההתמסרות שמתנגשת. את זה שזה לא שהוא מכריח אותי אבל שגם כשזה קשה וגם כשאני לא רוצה אני לא מסוגלת לסרב אני עושה. אני מתגעגעת להכפפה הזו. לרצון שלו.

אחר כך אנחנו מדברים על הקושי ואז על השפלה. זה רגוע ונעים. ומזמן לא הרגשתי כל כך נינוחה בגוף שלי כמו ברגעים הללו. אני חושבת לתת לו לקרוא משהו שכתבתי בשיא המחלה. אבל אני לא נותנת לו. אני לא מזכירה את זה אפילו. חמש שעות אחר כך הוא הולך. ואני ישנה עמוק ורגוע אחרי הרבה זמן שלא. מנת שפיות.

זה לא מה שרציתי לכתוב.
ואני עוד יותר לא רוצה לפרסם את זה.