תמיד אהבתי חשופיות. תמיד. לא הגעיל אותי מעולם גופן הרך. אהבתי לראותן מתארכות ומתכווצות מחפשות להסתתר בתוך עצמן. בתור ילדה חשבתי כמה הן אמיצות החשופיות המשאירות בית מאחוריהן ויוצאות ככה אל העולם.
אבל זה לא כך, יש להן בית קטן קטן חבוי בתוך עצמן. גם הן לוקחות את הבית איתן.
זה לא מסביר למה כל ערב באת בואי אל המקלחת אני מוצאת לפחות חשופית אחת בוהה בי. מהכיור מהרצפה מעל דלת חדר האמבטיה, מהחרסינה בפינה מעל השמפו. מתנדנדת כמו לולין על טבעת ששכחה להחזיק וילון.
אמרו לי להזהר ממציצים כשעברתי לדירה הזו אבל לא תארתי לעצמי עד כמה.
וכל ערב אני נותנת להן להסתכל ואז עורמת אותן על כף יד מדוגדגת ויוצאת יחפה אל הגינה ומשחררת אותן להסתובב שוב, עד הפעם הבאה.
מוזר איך חשופית גורמת לי להרגיש בבית.
איך לא משנה כמה אני יודעת.. נדמה לי שהן מוצאות פה איתי בית בעצמן.
שזה לא נורא כל כך להשאיר בית מאחור ולצאת אל העולם.
חשופית פראית.
ככה
בדיוק.
לפני 13 שנים. 11 באפריל 2011 בשעה 22:53
