בוקר, מוקדם והעיר כמעט ריקה. בין החג לשבת יש קצת נחת. מרווח צר שבו הריאות מתרחבות ואפשר להלך ולנשום את שפות המדרכה.
להלך בין רמזורים אדומים כי הכל קצת אחרת.
ושמש ונעים. והרחובות מצטופפים ונפתחים מחדש אל הים.
תמיד מובילים לים. והחול נכנס לי בין האצבעות והשמלה ממשיכה להתנפנף ואני יכולה להתחפר באצבעות קלות לתוך כל החול הזה.
גלים קרים מדגדגים
ויש משהו פואטי בלאכול דג למרגלות הים,
או אולי ארס פואטי. - ארוחת שישי בחברה טובה ובליווי בקבוק יין צונן.
וכל הרוח הזו, והמים שהופכים כספית, ומרכבות העננים שרוכבות נמוך באלפי גוון.. שמקרוב אי אפשר לראות רק להרגיש את המימדיות שבהן.
ואני חוזרת אליו שוב יום אחר יום. שבת שמשית בלי נבואות גשמי זעם.
ויש בי שקט גדול של לדעת שהפסיעות שלי נוחתות על אבני הרחוב במקצב שלא משאיר מקום לספק. ופתאום אני שוב זוכרת איך לדבר, ושכחתי שפעם לא היו לי מילים.
שבת בבוקר יום יפה.
והנה תשע דקות של גן עדן
לא באיכות הכי טובה אבל העיקר שאפשר ללחוץ שוב ושוב פליי.
זה רק אחד, יש שם רשימה שלמה של הגיבורים הללו.
היו לי עוד דברים לומר, אבל אני לא יכולה לזכור אני מלאה בתווים, אני מרגישה כמו שלולית שגלי המוסיקה מרעידים בה עיגולים עיגולים. והיא לא יכולה לעשות כלום חוץ מלרטוט במקצבים.
הו.. יא..
