אתמול בלילה חלמתי עליו, חלמתי שאני בגן ציבורי ושני ילדים ג'ינג'ים חולפים על פני ואז עוצרים לשחק איתי ואחרי נצח הם נזכרים שיש להם אבא וקוראים לו.
ואני עומדת מול האפרו הג'ינג'י הזה שרק לו יש ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי וכשאני מסתובבת ללכת, הוא תופס לי את היד ומבקש עוד רגע. אני לא יודעת מה לעשות, ואני כל כך שמחה לראות אותו וכל כך עצובה לראות אותו. כי הוא נעלם לי, יום אחד הוא פשוט נעלם לי מהחיים. ואני לא יודעת איך להפסיק לאהוב אותו.
אני לא יודעת איך להפסיק את הילד שמשך לי בצמה, שישן איתי על האדמה וצייר לי צורות בין כוכבים. אני לא יודעת איך להפסיק לאהוב את הילד שכתב לי את כל המדרגות לגן עדן, וזה שאמר לי שכל פעם שהוא שומע סוסים פראיים הוא חושב עלי.
"את מסוכנת.." הוא אמר לי,
זו כנראה הפעם הראשונה שלמדתי כמה פראית אני. ולא מבוייתת.
מעולם לא התנשקנו ואהבנו אהבת נפש, ואני לא יודעת איך להפסיק לאהוב אותו. גם בחלומות שלי.
ואולי הם בהריון? אולי בגלל זה אני חולמת על הילדים שלו, המכשפה שבי שוב מפנה אצבע?
פעם הוא ביקש ממני סליחה, סליחה גדולה שמכסה את כל הסליחות על דברים שלא נתתי להם לפגוע בי. הוא אמר אז שיש לי יכולת לסלוח מבלי לשים לב. אבל שזה לא עושה את זה בסדר.
ועכשיו.. הוא לא ביקש סליחה ואני סולחת.
לפעמים הייתי רוצה להיות יותר.. קשה? יותר עם עמוד שדרה, לכעוס ולחתוך ולא לחשוב יותר על כל האנשים שאהבתי-שאוהבת.
אבל יש בי יכולת לסלוח והיא שוטפת אותי הסליחה הזו. והגעגועים. מעליה. מעליהם. מבלי לשאול אותי כלל.
אני רוצה להפסיק לאהוב את הילד שהיית איתי, ולהפסיק לאהוב את האיש שאתה אבל בלילה, אני חולמת עליך. אני חולמת על המשפחה שתהיה לך. ואני רוצה להיות עם הילדים שלך. ולספר להם איזה ילד מצחיק ונפלא היית. ועדיין.
* * *
כבר הרבה זמן שאני רוצה לכתוב על סליחות, ולא מצליחה להושיב את עצמי. ולא מצליחה להוציא מעצמי. ולא מוכנה לערום ולא מוכנה להראות במילים.
הפסקתי לפני כמה חודשים ללכת לטיפול, פשוט הפסקתי. לא יכולתי יותר, הטיפולים האחרונים היו לי קשים וכל פעם הפינה לא נסגרה ורציתי כבר להגיע לפינה אז משכתי בכוח עד מאס.
מסתבר שהפינה הייתה סליחות, היא אמרה לי שאני צריכה לסלוח. אני צריכה לתמלל את הפגיעות בי ואז לקחת עליהן אחריות ואת הכוח שלי בחזרה ולסלוח.
ולא הצלחתי, לא באמת, לא עד הסוף. ואני לא יודעת לעשות משהו חצי אפוי, כי אני שורפת סירים עד הסוף. עד לקחתי את זה כשיעורי בית, והפסקתי ללכת לטיפול.
ואז לאט לאט הסליחות הגיעו בי, זה לא קרה מתוך מאמץ, זה כל הזמן היה שם ברקע אבל לא עשיתי עם זה כלום. לא באמת, פה ושם ניסיתי אבל זה לא הרגיש נכון. וגם לא רציתי להצליח, רציתי הפסקה מהטיפול.
אבל אז יום אחד נתקלתי במשהו יפה וכתבתי לו, לאיזה מישהו שפגע בי מאוד. לא תמללתי את הפגיעה בי רק כתבתי לו כמה יפה היצירה האחרונה שלו. וידעתי ברגע ההוא שסלחתי לו. שיכולתי לשוב ולהסתכל על היצירות שלו מבלי לראות אותו, מבלי שיהיו שם את כל טעמי הלוואי והעיוותים של איך שהוא פגע בי.
ידעתי שהתנקתי ממנו. שוחררתי ושחררתי.
אחר כך אחת אחת הסליחות הגיעו בי, איטיות ומלטפות כמעט בילתי מורגשות. נשרו מעלי אבנים שסימנו איזו דרך שמעולם לא הבטתי אחורה להתבונן בה. והוקל לי.
כל כך, עד שנשאר לי רק לסלוח לעצמי.
וזה לא היה קשה. מפתיע כמה לא קשה זה היה. כמעט מעצמו.
אבל אלה סליחות אחרות, לאנשים שהפסקתי מזמן לאהוב, ולבודדים ששנאתי בחיי. ולאיש אחד שאני קוראת לו אבא. אבל זה פשוט השם שלו עבורי, עניין של הרגל. אין שום תחושה של אבא כשאני קוראת לו. ואני רואה את אחיין שלי קורא אבא וכמה זה שונה מכל שם אחר. וכמה כוונה יש במילה הזו. אני רואה אבהות ואני סולחת גם לו על שלעולם לא יהיה אבא. לא באמת. לא ככה.
ואני יודעת שהוא כבר לא יפגע בי שוב, כי לקחתי את הכל בחזרה וכי סלחתי. ולא נותר לו איך. איש שבמקרה אני קוראת לו אבא.
* אני יודעת שכשחושבים על סוסים פראים חושבים על האבנים המתגלגלות. אבל הוא דווקא התכוון לסוסים הפראים של יו 2. וכשמקשיבים באמת למילים - הסוסים של הרולינג סטון מדוייקים לפרקים להיום, ממני אליו. סוסים באים וסוסים חוזרים.
המילים, תקשיבו למילים.
** תודה לאיש אחד חכם שסיפר לי על הסוסים של עגנון ששרים את שיר השירים בדהירתם.
לפני 13 שנים. 25 באפריל 2011 בשעה 17:02
