הוא שואל אותי, למה את תמיד מסתכלת למעלה?
אני אוהבת עננים, אני משיבה לו.
ויש שקט כזה כאילו הכל מובן וברור. ואולי הכל באמת מובן וברור.
בגובה 1,655 מטר מעל פני הים השמיים נראים אחרת. העננים מתפרשים אחרת, והשמש נוגעת בם, אחרת.
עוד לא זמן זריחה, אני מרימה ראש לשמיים ולוחשת, הוא שואל אותי איך זה שאני תמיד יודעת למצוא את עצמי.
ואני שוכחת לספר לו את כל האיבוד שהייתי בו ועונה לשאלה שהוא באמת רצה לשאול. לא השאלה שרציתי להשאל.
יש שמש, יש ירח ויש כוכבים. מגיל צעיר אני יודעת לומר שעה על פי צל, למצוא את הצפון האבוד ולשכוח כלפעםמחדש איפה חניתי את האוטו.
כשאני סגורה בין רחובות ובניינים אני יותר אבודה, עד שהמפה מצטיירת בראש.
אבל זרוק אותי באמצע אינסוף מקום ואני אנעץ סיכה במיקום המדויק.
התשובה שאיננה נשאלת היא אני לא תמיד יודעת, אבל אני תמיד זוכרת לקחת אותי ביחד איתי.
הרוח מעיפה וחורשת בקרקפות העצים. לפעמים אני חושבת שזה הם שמיללים מעונג ולא הרוח ששורקת דרכם.
קשה לצייר סערות, לתפוס את הרגע בפריכותו, את הפירורים ברגע נסיקתם.
אולי האימפרסיוניסטים במשיכות מכחול זריזות, הרגע כל כך כאן-ואיננו, נותר רק למרוח רגע לרגע כדי לנסות לתפוס מקצתו.
ועננים, קשה מאוד לצייר עננים, לפעמים זה נראה שזה האור שנותן להם נפח ומימד. ולא צריך לחכות לענני סערה, יש את הזמן הזה כשהשמש מתקרבת לקו האופק, שכולם מחפשים את הקרניים הראשונות או הכתומות בוערות האלה. בדיוק בזמן הזה העננים יותר כהים מהשמיים. לרגע הם נושמים ומשילים מעל עצמם את הבהירות. זה לא פס הכסף התמידי אלא הכהות הזו שיש בכל דבר. שאיננה נגלית ואינה חבויה ומצויה בכל, כמו אומרת שלא צריך להיות ענן סערה בשביל קצת אופל.
בגובה 1,655 מטר מעל פני הים למדתי למצוא את עצמי בעננים.
