הוא חזר. כלומר הוא קודם כל נסע ובמקרה זה אפילו נפל על היומהולדת שלה. אבל עכשיו הוא שוב כאן.
הוא נסע לארץ הכי ירוקה שיש ורק חלק ממנו חזר. כל פעם שהוא חוזר משם היא יודעת שהוא השאיר שם עוד חלק מהנשמה שלו. כל פעם שהוא נוסע היא יכולה להרגיש את הנשימה שלו מתרחבת ומכילה אותו.
אבל הוא חזר. היא שמחה שהוא חזר אבל לפעמים עצוב לה שהוא לא נשאר שם ונושם כל החיים.
היא אומרת לו את זה והוא רק מחייך אליה את החיוך הזה שלו שמבין הכל ורואה הכל כשהיא יודעת שבעצם הוא חצי עיוור.
אבל היא מחייכת אליו בחזרה ושותקת את הגערות שלה. כי הוא רק חצי חזר ואפשר עדיין לראות בעיניים שלו את הנוף המתחלף.
והיא מבקשת ממנו שיספר לה והוא יכול לתאר לה את צבע החיטה שצומחת שם. ועל האנשים הנחמדים. הוא מוסיף ואומר "שזו לא רק הארץ הכי ירוקה, זו הארץ עם האנשים הכי לבביים באמת שיש". יש לו דרך לתאר ארצות חדשות, היא מרגישה לפעמים שהיא שם. היא יכולה לעצום עיניים ולהרגיש בלשון את מרקמי הצבע. היא דווקא רוצה לסוע לארץ של האור, זו שכל האמנים הגדולים ציירו בה, זו שהאור בה הוא שמיכה רכה ומלטפת. היא עוצמת עיניים וחושבת על הרכות המוארת הזו ומתחממת מבפנים.
כשהוא נזכר פתאום שהוא קנה לה מתנה. היא מתנערת לרגע משובלי המתיקות שמתחת לאישון רק כדי לגלות שמתחת לעטיפה הורודה. יש צעיף, קשמיר, ירוק, מואר בגוונים רבים של צבע. והיא לא מצליחה להגיד לו שהיא יכולה לראות בתוך הצעיף הזה את הגבעות הירוקות המתגלגלות אחת לתוך השניה, או את מרבדי הפרחים שמנקדים וזרועים בתוך כל הירוק. ניצנים קטנים שמחכים לטיפת אביב. ושמש. היא לא מצליחה לספר לו כמה רכות יש בצעיף הזה וכמה אור וירוק וצבע ועוד ועוד. כמו ילדה קטנה היא רוצה לפרום את החוטים שלו, לנקז מהם את כל המאה ושניים גוונים המדוייקים ולצייר את הנוף הזה שמסתתר בנשמה שלו. שנטווה לתוך הצעיף. והיא יכולה להרגיש את האור הזה הרך מניח כף יד חמה עליה ומראה לה עוד טפח בארץ רחוקה וירוקה שקר בה אולי אך האנשים בה חמים. והצעיפים שהם אורגים קסומים.
היא מצליחה רק לומר לו תודה.
והוא חושב שהיא מצליחה להגיד הרבה דברים עם חיוכים גדולים.
והם פותחים את הדלת, הוא כורך סביב צווארה.
והיא אוחזת בידו, וביחד הם הולכים למצוא קרן שמש חמימה וחתיכת ספסל.
לפני 12 שנים. 16 בפברואר 2012 בשעה 5:50
