לפני 12 שנים. 10 בפברואר 2012 בשעה 3:55
יש לי בגרון עצבות, אני יכולה לשמוע את הקול המחייך שלך אומר לי, "מותק זו רק הנזלת.
השפעת משפיעה עליך, מכאן שמה את יודעת", אני לא יודעת, אבל כן המוח לי מרגיש חצי מנוזל.
והגוש בגרון יושב שם ומחכה לפורקן.
ואני לא רוצה להכנס למיטה ולהתכרבל בתוך הבכי.
עם כל כך הרבה נזלת אני אחנק. חייבים להשאיר נתיב נשימה אחד.
ואני חושבת על השיר הזה, והקולות של השניים מחליקים לאט לאט בנגינה שקטה חוזרת והולכת את הגוש למטה.
אפשר לנשום שוב קצת יותר. אתה חושב שאני יכולה כבר לקרוא לנו חברים, שכאלה.. חברים משכבר הימים..?
"אנחנו חברים" אתה מחזיק לי את הלב, ומחייך בשקט "בואי תחלקי איתי ספסל".
ואני חושבת על כל הספרים בין השניים על המדף.
כמו המרחק הזה בין שנינו על אותו ספסל.
ולפעמים אני לא יודעת, אני לא יודעת אם המרחק הזה זניח או לא.
כמה קרוב המרחק בינינו או כמה רחוק. כל הזכרונות האצורים.
על הנשימות, והידיים המגששות בין חרכי העץ.
כשנהיה בני שבעים כמה מוזר, האם נשב כך שוב על אותו ספסל?
אתה חושב שגם בגיל 70 אני עדיין אעדיף לשבת חבוקה בין רגלייך?
זה תמיד יהיה הדבר הכי טבעי?
או שהעצמות שלי יזעקו?
תחזיק לי את מפרק כף היד בידך, במקום?
השיר אומר לי לשמר זכרונות, ואני יודעת שכמו היום גם באותו יום אי שם בגיל 70 על הספסל
אני אומר זכרון ואתה תגיד לי "תזכירי לי.." גם היום, גם היום אתה לא משמר זכרונות. לא מאמין בזכרון. רק בהווה.
אולי, בשביל זה יש לך אותי.
מהדקת זכרונות ליבוש בין דפי הספרים.
נשמור אותם ישובים על המדף בין שנינו.
ואחר כך אספר לך את כל הזכרונות שנרצה לזכור, על אותו ספסל.
כשמפרק כף ידי עטוף בין אצבעותיך. ותחזיק בי.
ואני שוב אוכל לנשום.
הביתה.
בינתיים אבל, אתה מבקש ממני לאסוף זכרונות נוספים, למדף אחר, לספסל אחר,
עם מישהו אחר.
