כמיהת הגפרור

השראות קטנות, אתה צריך לתת להן לתפוס אותך, זה לא תמיד קל לשחרר את כל מה שתופס אותך באותו רגע כדי להשאיר שם מספיק מקום כדי להתפס.
השראות קטנות מגיעות מכמעט ומתפתחות לשום מקום. וזה בדיוק החן שלהן, ניצנים ראשוניים של שעועית נבוטה.
של צמר גפן מוריק כקרקע פוריה. זה הפלא הקטן הזה של ראשית הריון. סודות שאינם גלויים לעין, רק לרגש. פליאה קטנה.

השראות קטנות, אני נותנת להן לתפוס לי בתחת. לבעוט אותי קדימה. למשוך אותי באוזן. לברך אותי בלחיצות קלות כמו ידי סבא.
הנה עוד אחת, אני רואה אותן כמו קרני שמש משתרבבות מבעד לעננים עבים. זה תמיד מרגיש כמו אור של בראשית.
ותתפזרי כמו פריזמה צבעונית הרבה גוון ועוד. ככה.

אני תופסת אותן ונותנתלהן לדגדג לי את התנוך.
כמו אפרוחה במשקל נוצה וחצי או שתיים חמשמאות שמחככת את ראשה הקט בעומק הצוואר שלי
ומרטיטה בי חיוכים ואהבה שעוטפת ועוטפת.

רבע עוף אני קוראת לה.

השראות, במשקל ובגוון. כמו הסלק של החורף.
בריאות מלוא פה.

ההנאות הקטנות, שזורות.

כזה בלגן, אי אפשר להפריד מחשבה ממחשבה, קליידסקופ של חרוזים שמתנגשים ונמשכים זה מזה ולזה.
ואני חושבת, אני חושבת מבלי.

הנה, נעצרהשטף. אפשר לנשום.

וכל מה שרציתי להגיד זה שאני תופסת השראות, קטנות קטנות.
כמו צבים שחוזרים לים בפעם הראשונה. לאור היקרות המתנצנץ לראשונה.

אבל אין זמן אין זמן לישר את כל המחשבות
לגהץ אותן ולקפל לשימוש נאות.

בלילה, הכל בבלילה אחת.
אפיה, זו אומנות של מדע כמעט מדויק.