כמיהת הגפרור

זה אולי לא קורה הרבה אבל לפעמים הוא בוחר לא להדליק את האפליקציה בטלפון.
הוא בוחר לסוע בלי לדעת איפה יש פקקים או כמה זמן הוא הולך להתקע בהם.

המכונית שלו מאובזרת בכל רמ"ח איבריה. זה כמו בית נייד קטן
לפעמים היא מרשה לעצמה לומר לו שבסך הכל הוא מזכיר לה צב.
היא לא אומרת לו שהיא מאוד אוהבת צבים
היא כן אומרת לו שהיא אוהבת אותו.

צב סדיסטי. צירוף המילים עולה במחשבותיה וגורם לה לצחוק.
הוא מרים גבה, ומכאיב לה שוב.

אבל זה לא העניין כרגע, כי אין הרבה זמן.
תמיד יש מעט מידי זמן, ולפעמים יש משהו נהדר בכל הפקקים האלה.
הוא אוהב את השקט שנוצר בתוך חלל המכונית, באמצע פקק אתה יכול להיות גם פחות מרוכז.
אם לא תתקדם את הכמה סנטימטרים הללו לא יקרה כלום.

אז הוא יכול לנשום שוב, בקצב החיים שלו יש משהו כמעט זני בפקקים, הם מכריחים אותו לנוח קצת.
אם הוא נותן להם.

הוא לא ישן מספיק, אבל הוא רגיל לזה, שנים של חיים בפרקי זמן קצובים הרגילו אותו לתפקד גם בלי.
בפקק של הבוקר הוא חושב עליה ישנה במיטה החמימה שלה. הוא שם מוסיקה כדי להתאפק מלהתקשר אליה.
והיא חושבת שהוא סדיסט, לו הייתי הוא מהרהר לעצמו אזי הייתי מעיר אותה כל בוקר שתנעים את זמני, בשיחה.
פחות מידי מילים הם מחליפים בזמן האחרון.

רק אוהב
אוהבת

מתגעגעת
מתגעגע

נדמה שכשסוףסוף יש זמן להפגש
אין זמן לבזבז על מילים
רק מגע


הוא אוהב את השקט של הפקק ושבלחיצת כפתור הקול שלה ממלא את הבית על הגב.
את הבית של הלב.

את איך שהקול שלה נשבר ומנער קורי שינה
ושוב נושמים ומדברים ומקשיבים למוסיקה.

היא אוהבת את ההשכמות הללו.
כמו תחנת רדיו פרטית שמעירה אותה.

101FM הבית של הלב.


אז לפעמים, הוא מכבה את האפליקציה הזו שחוסכת לו פקקים.

וחושב לעצמו, שאם כבר הוא צב מזוכיסט.