כמיהת הגפרור

הלב שלי נרעד.
אני מרגישה בו יותר ממה שהרגשתי קודם.
כאילו חיברו לו אמפליפייר, והכל מורגש קצת יותר.

זה האבק מתרומם, זו אדמתו של נחל אכזב מהדקת סדקי שפתיה ללגימה ראשונה של גשם.

הוא מורה לי לאחוז את ידי מאחורי גבי.
ואני יושבת כך מולו, ואנחנו מדברים
וכשהוא שואל אותי איך זה מרגיש,
אני בכלל לא מבינה למה הוא מתכוון,
הידיים אחוזות מאחורי הגב בלי שום צורך לתחזק
זה לא נקודת עומס במודעות שלי.
זה כל כך פשוט.

כשאני מבינה למה הוא מתכוון אני מבינה גם
שנוח לי, יותר נוח לי ממה שהיה לי קודם
שאני מדברת בחופשיות
שאני מחייכת יותר

הוא רוצה לדעת אם כואב לי או מציק לי
ואני באמת מנסה להתרכז בתחושה בגוף
וזה שם, בזכרון המוחשי של השרירים
אבל כל מה שאני מרגישה זה את השקט הזה
של התדר הנמתח בינינו.
את ההרפיה הזו של הגוף שלי מהרסן.
אני מרגישה את האחיזה שלו בי כשהוא מורה לי

אז אני אומרת לו, שזה כנראה כואב איפשהו קצת אבל שזה נעים לי.
נעים לי להרגיש אותו מחזיק בי, שכשהוא אומר לי איך לשבת אני יכולה להרגיש את היד שלו עלי
אני מרגישה את המתח בנינו שרק אומר אנחנו כאן משני צידי החבל

אתה תצחק עלי, שאני חושבת על ילדים וטלפון קוטג'
אתה תצחק, שאני חושבת על אסירים בצינוק שיכולים רק למתוח חוט ולמשוך ולהרגיש משיכות כדי לדעת שהם לא לבד.
אתה תצחק, שאני חושבת על תינוק בבטן דוחף כנגד יד גדולה מונחת.

אנחנו כאלה אני אומרת לך, מושכים ודוחפים, רוצים להרגיש את התגובה של הצד השני
את הקשר.

לא טוב היות האדם לבדו.

אתה מניח לי להמשיך ולהחזיק את הידיים מאחורי הגב,
אני אוהב את איך שאת יודעת להתבטא.

-

אני בכלל התכוונתי לכתוב על זה שזה כבר לא צורך.
פעם חשבתי שזה רצון
אחר כך זה היה צורך

ממש צורך להרגיש את האחיזה הזו שלך בי,
את הלמטה הזה שאני נוגעת בו ומתבוססת בו

היום הרעב הזה שקט בי
זה כבר לא מרגיש כמו צורך
משהו שאני צריכה לספק לגוף
זה לא סם או אוכל
זה אפילו לא מים

וגם לא אויר לנשימה

אלו פעימות הלב.
זה אני, עוד חלק בי.
זה לא משהו שאני צורכת.
זה לא משהו שאני צריכה או אפילו חייבת.
זה פשוט אני.

זה פשוט שם,
כמו ריס או ציפורן.