כמיהת הגפרור

יש תדר בינינו.
יש את התדר שאתה מחזיק ומביא איתך.
יש את התדר שאני אוחזת בו, התדר שמביא אותי.

וזה מדהים אותי כל פעם מחדש כמה זה משנה.
כמה התחושות שאמורות להתנגש בי מתישבות בפאזל.
יודעות את המקום שלהם בלי מאבק
בלי לנסות.

כמו שטיפות הגשם נוחתות על המדרכה
צובעות אותה לאט לאט
עד שאין עוד מקום אלא לזרום.
עד שאין ברירה לקיץ אלא לפנות את מקומו

אני מדברת מהר מידי, אני מרגישה את הלב שלי נעצר ומתאבד
קופץ החוצה מהגוף שלי

אני לא יודעת מתי החלטתי להפסיק לחשוב איתך
מתי החלטתי להפסיק את האיטיות ששוקלת את המילים.
אני מדברת מהר בפרץ ובסוף לא בטוחה אם בכלל הצלחתי.
אני מחייכת אלייך ושואלת אם עניתי על השאלה.

כי זו תמיד הבעיה שלי
המילים היפות שלי
מוצאות דרך לסובב את השאלה
לסוב סביבה

מספיק כדי שיראה אפילו לי שעניתי עליה.
האמת היא שהתשובות הכי טובות הן נקיות.
חץ ישר לשאלה.
הדרך הכי קצרה בין שאלה לתשובה היא בלי זיוני מוח.

אתה חושב קצת בעצמך ונדמה לשנינו שעניתי על השאלה.
נראה לי שבעיקר הצלחתי להמנע מזיוני השכל
מהמילים היפות


* * *

הופעה חיה, וכל פעם מחיאות הכפיים נשמעות לי כמו החורף בעיצומו
הטיפות המוטחות באדמה בזגוגיות בתריסים הפתוחים.
אני מחייכת באושר לגשם לשיר למוסיקה אלייך.

* * *

הגוף שלי מתרפה פתאום, הדם רועש בי
הגוף רועד בתוך עצמו והחוצה
הנשימות שלי מועדות אחת על השניה בנסיון להסדיר את הנשימה.
בדממה שאחרי אני שומעת, את הקול שלי ממשיך להדהד בחדר
משולח רסן


אחרי מה שאפשר רק לתאר כ..מה לעזאזל זה היה...?
אז ככה מרגישה מולטיאורגזמה?
והתשובה שלך קצרה וצוחקת
בזמן שאתה הולך להביא משהו לשתות, להחזיר סוכר ומים לגוף
אני שולחת אצבע הססנית לשלולית שמתפשטת על הרצפה
מרחרחת
מלקקת בהססנות
יש לה טעם עדין שלי
אני לא מזהה ריח או טעם של שתן
ולא ברור לי מה זה
אז אני טובלת את כל היד בשלולית ומלקקת
ואותו טעם עדין כמעט בילתי מורגש שלי

ואני רוצה לקום ולנקות לפני שתחזור.
נראה לי שאיבדתי שליטה על הסוגרים שלי
אני יושבת על קצה הספה ומשתינה..?

אני שוב שולחת יד לשלולית וטובלת ומלקקת

אני מרפה.


* * *

אני מנסה להסביר את הניגוד המטורף הזה מלהיות בסיטואציה כל כך קשה ומוחקת ומועכת
סיטואציה משפילה שבה אני כל כך נמוכה שאני מגעילה ומטונפת ואני לא רוצה שתראה אותי ככה
אני לא רוצה להגעיל אותך וזה מגרה אותי גם
הכל מגרה אותי

איך ההשפלה מגיעה מכל הכיוונים, גם מזה ששמת אותי ככה וגם מזה שאני כזו תולעת מגעילה ככה ומה אתה חושב עליי וזה נשכח שאתה זה ששם אותי שם.
נשכח אבל לא נשכח. כי החוסר אונים שם, הכורח לציית, לעשות מה שאתה אומר לי. חזק כל כך שם. איך זה יכול להיות.

איך זה שאתה גם בונה את המצב, את המיקום שלי וגם שולף לי את השטיח מתחת לרגליים.
במקביל. ואני לא מצליחה להסביר בכלל איך יכול להיות שזה מסתדר - רק שזה מסתדר.
שזה יושב חזק ושלם ובלי סדקים או הפרעות.
כל התחושות הללו, גם יחד.
מתקיימות בשלום אחת עם השניה, לא נותנות לי להפריע. לא נותנות להגיון להפריע להן בשלהן.


ואין מקום יותר טוב מאשר בין הרצפה לרגל שלך.

טוב נו בסדר.. המשפט האחרון הוא זיון שכל :)
חיבוק

אתה הרי יודע שאני עושה את כל זה רק בשביל חיבוק
האמת היא, שאין מקום יותר טוב מאשר בידיים שלך

בין השלוליות