תמיד חם לה.
לפעמים היא חושבת שאולי במעבר בתעלת הלידה הטרמוסטט שלה קיבל איזו מכה בלתי נמנעת.
כי תמיד חם לה. אין לה ארון חורף וקיץ. הקיץ תמיד בחוץ החורף לתקופה קצרה נפרק ומתגלה כנגיש לאותם ימים.
ארון הנעליים שלה מורכב מנעלי בד וסנדלים. וכמובן נעלי ספורט.
יש לה זוג מגפיים אחד והוא רק בשביל היופי.
כי חם לה. תמיד תמיד חם לה.
זאת אומרת עד שקר לה. כי כשקר לה אז קר לה עד חורמה.
וכשכבר קר לה, אז באמת קר. זה קור חסר פניות, כזה שאי אפשר לו.
זה לא רע הוא חושב לעצמו, דווקא על המזגן לא צריך אף פעם לריב, ותמיד מוצל וקריר וקרח בנמצא.
זה רק כשחם לה שזה סבל, כי אי אפשר לגעת בה, היא מתעצבנת כשהוא בכלל מניח עליה יד.
החום גוף שהוא פולט הוא אסון.
חם עליה.
והיא מתרגזת ונרגנת בחום הזה.
אין מה לעשות חוץ מלדחוף אותה ולפתוח את זרם המים הקרים כדי להשיב קצת שפיות.
זה כל האינזימים שמתחילים להתפרק בחום, אי אפשר לתפקד ככה.
הוא אוהב את הימים בקיץ כשהיא מגיעה אחריו הביתה, חם לה והיא דביקה והיא רק רוצה כבר.
והוא יושב שם, קריר עם כוס מים מזיעה, הוא יודע שאיך שהדלת תסגר היא תוריד את כל הבגדים.
לו הייתה יכולה היתה מקלפת ומורידה גם את שכבת העור.
להוריד כמה שיותר שכבות. מחפשת את הצינה על הגוף. אויר.
ואז הוא יכול לשמוע את האויר נדחס החוצה וממלא את חלל החדרים בנשיפות קטנות.
כמו הייתה קטר הנושף ונושף. אבל היא בסך הכל מנסה להגיע לספה הממוקמת בדיוק אל מול המזגן והמאוורר המאגף מן הצד.
זו נקודת השפיות שלה בסוף כל יום מהביל.
אבל עוד לא קיץ.
זאת אומרת כמעט קיץ. היא כבר מרגישה את העקצוצים שלו בעורף. נושף לה כמעט כאן.
אבל עוד לא. החורף עוד מתרווח רק עושה קולות של ללכת. עוד לא באמת רק קימה אחת לתה אחרון ועוד השתנה לפני הדרך. וחיבוקים והנה עוד שיחה אחרונה ושלום אחרון ועוד אחד כי שוב נשכח. והנה כבר מחוץ לדלת, בפעם המאה ושלוש לערך כשדפיקה נשמעת כי נשכח דבר מה על שולחן הסלון או באדנית התבלינים. חורף שכזה שהקיץ דוחק בו החוצה והיא מושכת לו בשרוול להשאר.
אבל עוד לא 103 פרנהייט. ואפילו רחוק.
וקר, והיא אפילו מגיעה לבושת שכבות. רועדת בשיניים נוקשות. והיא רואה אותו יושב ובידו כוס תה בוערת. והיא פושטת את בגדיה ומותירה בשלולית במפתן הדלת. הוא מרגיש את הרעידות שלה כמו תדר בס ישר לתוך הבטן. והיא מחייכת בין נקישת שיניים אחת לזו המגיעה ישר אחריה. והוא לא מבין מה יש לה להתפשט בקור המצמית הזה. כשהיא תולה את החולצה אל מול התנור. ומתישבת על המרצפות החשופות לרגליו. מניחה ראש והוא מניח יד, שעוברת בהיסח בין שערותיה. וכוס התה נשענת לגווה, והיא מהמהת נקישות. והרעידות שלה מרעידות. אותו.
וזה מגרה, הרעד.
והיא קצת על תקן ויברטור. ושותקת. וכי איך תאמר דבר בין הנקישות.
החולצה כבר קצת נחרכת.
וכמו טוסט הוא מגניב אותה פנימה. בד בוער לעור קפוא.
ומתרחבת בה הנשימה. והחיוך.
אין שום דבר רע בקצת חום. בוער ומכלה.
שורף.
טוסט.
לפני 12 שנים. 27 בפברואר 2012 בשעה 22:44
