כמיהת הגפרור

הכי הייתי רוצה עכשיו לטפס לתוך הזרועות שלך.
הכי הייתי רוצה להתיישב בחיק שלך עכשיו ושתכרוך שתי ידיים מנחמות סביבי.
הייתי רוצה לשקע את הראש שלי בך. ולבכות את כולי שם כשידייך עוברות הלוך ושוב בתנועה שאין לה התחלה או סוף
לאורך הגב שלי. כששפתייך ממלמלות צלילים שמהמהמים את תנועות הלב שלי כמו גרגור הרגעות. ככה.

הייתי רועדת לך עכשיו בין הידיים כמו גוזל בן שעתו
ומתחפרת בך עמוק יותר לחום גוף. לא למות.

מקולפת מכל השכבות שלי.
אני פגיעה וכואבת
ומתגעגעת

זה החיים לפעמים שלוקחים אותי לסיבוב.
זה הימים האחרונים שהכאבים בהם נהיו כאלה שמשתקים אותי באכזריות שלהם.
ואני לא יודעת מאיפה מגיע הכוח או הרצון ובכלל היכולת להתמודד איתם.
לפעמים אני מרגישה כאילו אני רצה לתוך הקיר.
במן אופטימיות מפגרת שהקיר ישבר בסוף.

אבל אני חורקת שפתיים ונושמת עמוק. ולוחצת בכל הנקודות של המרידיאנים.
ובכל נקודות הלחץ שגורמות לכאב חד לשרוף דרכו בגוף.
כי לפעמים עדיף כאב כזה מפני כאבים אחרים.

אני מרימה עוד כוסית לחיים ויודעת שזה אומר עוד שעה שעתיים ללא משככי כאבים.
ואולי זו טעות להתעלם מהכאבים ולהמשיך בחיי. אבל באמת באמת שנמאס לי להכנע לגוף שלי.
אז החלטתי לחרוק ולהמשיך דרך הכל. בלי לראות בעיניים. בלי לעצור לרגע.

זה רק שהיום פתאום הבנתי שהסיבה שבתקופה האחרונה אני שותקת כל כך
ולא מרגישה שייכת או נמצאת זה כי כל כך הרבה משאבים בי מושקעים בלרוץ דרך הכאב.
יותר קל לי עם אנשים שאני מכירה.
אני פחות צריכה לפענח את מה שהם אומרים. הדברים נקלטים מהר יותר ואני גם יכולה להוריד את המגננה
מותר לי גם לכאוב קצת מול חברים. אבל אנשים חדשים מעייפים אותי, לא באשמתם זה פשוט יותר מידי כדורים באויר אני מניחה.

והימים האחרונים הם כאב אחד בלתי נפסק.
ואני לא יודעת איך להפסיק אותו.
ואני לא יודעת איך להפסיק אותי.

איך הייתי רוצה עכשיו להשבר בתוך החיבוק שלך.

אני סחוטה וערומה ויש בזה משהו נורא נעים.
נורא מגרה אפילו, כמו אחרי סשן טוב. לא המילה האהובה ומדויק יותר יהיה לומר אחרי שימוש טוב, יסודי ואינטנסיבי.
הארד קור. כזה שמשאיר אותי נוטפת רטיבות ונטולת כל דבר. אני מזוקקת.

ככה זה מרגיש לי עכשיו.

אני יכולה לשמוע אותך אומר לי להעביר אצבע
וגם עכשיו זה מפתיע אותי שהיא חוזרת רטובה
כל כך רטובה.