כמיהת הגפרור

אלו הדברים הקטנים.
מהסוג שקשה לספר, הם נופלים ברווחים שבתוך האותיות.
כמו להחזיק מים אני משתדלת לערום אותם לכדי סיפור בשורה מתומצתת אחת
כך שאוכל לספר.

אבל הם נשארים כולם בתוך הכן.
כמו של הציפור.

אולי על זה דיבר ביאליק. על כל הדברים הקטנים שאנחנו אוספים.
אותם זרדים ופיסות שמרכיבים את החיים הבית שלנו.

וכל אותם דברים קטנים נלחצים החוצה בכל כן וכן שאני אומרת.
בשקט, הס..

וכל אותם דברים קטנים אינם נסכמים לדבר אחד גדול
ואין בהם לסבר את האוזן ולהסביר ולהסביר.

טוב לי, על כל הדברים הקטנים שנושמים בי לרוויה.
השורשים שלי מתקמרים בהנאה גלויה.
העלווה מקשקשת עם הרוח והופכת עלעליה בטן-גב לשמש.
ומחייכת.

הדברים הקטנים, זה רק לשבריר שניה שהם ברורים כך
כמו פתיתי שלג שנופלים ליד חמה ואוהבת
והופכים בן רגע, לטיפות.


אני אוספת את הדברים הקטנים
אלו שאינם ניתנים לסכימה
את הזרדים ופתיתי השלג
את אותן לטיפות חמקניות
ואת קרני האור שמרקדות דרך הירוק המרצד ברוח

וכל מה שנותר בין אצבעותי על בדלי שפתותיי
הוא אותו כן. שבקע.