אני מרגישה את העקצוץ הזה בגוף. אני מרגישה את הצמאון הזה סודק פתחים דרכם יברח לי. אני יודעת שאני לא יכולה להחליק את הפערים הללו, כמו פה לגשם, כמו חור המנעול, כמו השלבים העקומים של התריס שאינם אטומים לאורות שבחוץ. מהסוג שנע על פני החדר כמו כבשים תועות של לילה. לבנים.
אני סופרת זכרונות שהיו ושאינם. והדמעות נותרות על מפתני ואיני מוכנה לתת להם לזלוג דרך כל אותם סדקים דקיקים. אני מוחה אבק במקום.
בסוף יבוא איזה גשם. יצמח איזה נבט. ילבלב איזה פרח. נמלה תאסוף עוד גרגר. כי ככה זה.
סדקים קטנים תמיד נמצאים הייתי רוצה להפסיק לראות אותם, הייתי רוצה להעביר יד ולהרגיש את החלק הזה של שלם. לא עוד קצוות משוננים. לא עוד בורות. כשאתה מוצא את עצמך בבור הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה להפסיק לחפור. אני יכולה לשמוע את הקרש מכאן.
אני מלטפת את החבלים. ואני חושבת ומרפה שוב מחדש. לומדת לנשום שוב. זה קשה להכניס נשימה מלאה פתאום. האויר יבש בריאות. הבלון לא מתנפח האויר בורח, בורח, בורח,
וכמו איזה אמוניט, אני מחכה לנוע, בטיסת סילון.
מלכודת דבש, לערבב ביחס שכזה דבש ואבקת כביסה. נמלים יבואו בהמוניהם לאסוף רעל למלכה. היא תמות. והסדקים יחזרו להיות שקטים. מתים.
חיה ותן לחיות, אני אומרת לו. והוא מחליק יד עלי וממלמל כמה אני רכה וחלקה. איך הוא לא רואה את כל הקנים. איך הוא לא שומע את קריעתם של כל הסדקים בי. הוא מורח אותי בעוד שכבה של דבש. מלכודת שכזו. ואני נושמת בקושי. למה את לא עונה לי הוא דורש. ואני מנסה להסביר, זו לא העונה.
אני טובעת בתוך יותר מידי זכרונות של מה שיהיה ועוד לא. אני מנסה לבלוע בפה מלא שקרים שאני מבשלת לעצמי. והתרופה מרה. מתי מתי אני ארגיש שלמה שוב. מתי אני אשלים עם הגוף שלי מחדש. מתי אצליח לשבור את כל הנדרים וההבטחות של ילדה אחת חסרת אונים שנשבעה יותר מידי שבועות שאינה זוכרת אך קשורים בה בפנים.
כל הבטן קשרים. אני נלחמת מחדש על הגוף שלי. אני רוצה להפסיק לדבר במושגי מלחמה. חיה ותן לחיות אני ממלמלת לו.
לפני 12 שנים. 30 ביוני 2012 בשעה 16:03
