כמיהת הגפרור

גם כשנדמה שהקרקע נשמטת, גם כשמרגיש לי שהשמיים נסדקים

וגם לפעמים כשכל הירוק בוער בזוהר שכזה שמבהיר מחדש.

ואיכשהו יש באויר ריח של גשם. 

ואני עומדת עדיין גם כשאני נשברת, גם כשאני נוחתת על הברכיים.

ואפילו כשאני מרכינה ראש. 

אני קמה לסיבוב נוסף.

אין אלוהים. ואין לי כל כוונה להתפלל אליו.

אני נוגסת ביסים גדולים מהחיים. מחזירה להם. 

טועמת. בולעת.

מנות גדושות.

אתה יכול לקרוא לי אופטימית. וזה בסדר. אולי אפילו מטומטמת.

אתה יכול אפילו לצחוק עלי ועל הרגליים העקומות שלי. 

אבל אני יודעת להתעקש כשצריך. ללטף כמו נחל עד שההר נחצב. 

עד שהאבן מקבלת חמוקיים. 

אתה יכול לומר שאני פגועת ראש. 

אני לא לבד. 

חלק מאיתנו אפילו מצליחים לשרוד. 

אני נוגסת לחיים בביצים. 

וזה מן ריקוד כזה, זה גרף כזה של כאב ואושר.

של יאוש וגם של החלמה.

ושל ניצחונות , גם גדולים. גם ענקיים. 

ושל אובדנות שמשאירים חלל פעור. גם אם נדמה שכבר לא רואים את מה שאיננו.

מרגישים.

בוא, בן זונה, בוא. אני רוצה לראות אותך עומד מול האופטימיות הזו.

מול השיניים הנשכניות שלי.

מול השפתיים הלוחשות שלי.

אל מול הנימים השקטים של הלב.

מחייכת

זה בסדר, מותר לך להשתין במכנסיים. 

החיוכים שלי מנצחים כל אחד. 

כל דבר.

הא.