אני יכולה להרגיש את העייפות בתוך הגוף שלי, היא מתמקמת תמיד בין הצלעות. מיגרנה שלא ממש משחררת אותי מאחיזה גורפת כבר יומיים. לא נותנת לי באמת לישון. הקפאין משאיר אותי ערה. קומפרסים קרים ועצימת עיניים. אני מניחה כפות ידיים רטובות וחורשת אצבעות בין הצלעות ועל צלעות הכאב של לחץ על עצם מחזיק אותי עדיין ערה. לפעמים צריך כאב גם במקום אחר בגוף. ואני חושבת על הקול שלך לוחש במעמקי האוזן, זה מרגיע אותי הקול שלך. אין משכך כאבים מוצלח ממנו.
לפעמים צריך לנעוץ ציפורניים בכאב כדי לשחרר אותו. אז אני נועצת בצלעות, בארובות העין.
אבל אני טובה לעצמי ורכה בקצוות ואיפה שחשוב. אני מחבקת את הילדה ההיא שברחה. שנפלה ושברה פעם אחר פעם את עצמה. כדי להשתחל דרך חור המנעול.
אני מלטפת את העור על עצמות שהיא הייתה ומחבקת את הבשר שיש עכשיו. גם זה בסדר אני אפילו לא אומרת לעצמי. אני פשוט יודעת שיהיה. שכבר. שעכשיו.
אני שוכחת הרבה דברים, אני בוחרת לשכוח ולהניח לכאבים את מקומם אי שם, כמו מטפסי הרים על צלע הר, מצבות קפואות ודוממות בתוך הרגע. אין אויר בפסגות.
תנו לי עמק להתהלך בו, לשכשך רגליים באיזה זרם. ערוץ מקפיא או מעיין רותח.
אני שוכחת ומברכת על השכחה. יותר מידי דברים נצרבו עמוק מידי בעצמות, הגיע הזמן להניח גם להם. לשכוח את מה שאולי הייתי צריכה לזכור.
אין דפים חלקים. אבל אני, שכחתי
זה הכל מצטבר הרי, שכבות על גבי, הגיאולוגית שבי יודעת לקרוא בין השורות לזהות את הטלטלות את סוגי המשקעים. גיאולוג אף פעם לא שוכח את המאובן הראשון.
הפיסיקאית שבי מבינה שאין דבר כזה בחירה חופשית לגמרי, אני לא מקבלת החלטות כמו שאני מסבירה לעצמי בדיעבד למה קיבלתי אותן. בסופו של דבר.
הביולוגית שבי יודעת ששינויים הם חלק בלתי נפרד מהתהליך כדי שיהיה תהליך. שאנחנו כל הזמן רצים רק כדי להצליח להשאר במקום. הכל נתון לשינוי. והכל כל הזמן משתנה. גם כשנדמה לי שלא, גם כשאני נאבקת שלא, זה בעצם כן.
מנסה לשחרר את האבק שדבק בכלים באצבעות, ומרטיבה מחדש את הצבעים, אני לא עוצרת לתעד את העולם, לא, זה תמיד מגיע ככה. בפרץ אחד. הדברים שאין עבורם מילים. עבורי. ועוד לפני שהנחתי קו אחד, אני יודעת שהידיים שלי כבר יודעות מה הוא הולך להיות.
והתוצאה עדיין תמיד מפתיעה אותי,
הייתי רוצה לתעד את כריות האצבעות שלך וכף היד על חריציה ועמקיה. על רכותה ומסלולי הוויתך. הייתי רוצה להתמקם שם ולשכוח הכל. והיית נותן לי בטח. רק לקצת רק לטיפה. בדיוק מספיק.
כמו הקול שלך. אני לא אבקש. אני בוחרת שלא לבקש.
