כמיהת הגפרור

המילים כבר לא באות לי בקלות, אני חושבת שיותר משאני רוצה לכתוב אני רוצה לשתוק.

זו לא רק הכתיבה שנעלמת גם הקול שלי, יותר ויותר קשה לי להוציא מילים מהגרון. 

יותר משאני רוצה לדבר אני רוצה לשתוק.

אני אפילו לא רוצה להקשיב. 

רק לשתוק. 

שקט.

אני כבר לא מנסה למצוא את המילים המדוייקות שיסבירו. 

שיניחו את הדמעות החוצה. או את הצחוק. 

אני לא מחפשת את הדרך לתאר את הצבעים והצורות. 

את התחושות שבי. לא, אני נהנית מהשתיקה הזו.

במיוחד איתך, אתה מבין שיש דברים שאין להם מילים. 

את העונג הזה והשמחה שמגיעה מהדברים שקורים בינינו. 

הדיוק הוא בשתיקה.

והדבר היחיד שאנחנו אומרים

אחת לשני ולהפך שוב ושוב

זה פשוט

כן.