כמיהת הגפרור

מומלץ לקרוא את הפוסט הקודם קודם: עץ


זה מתחיל בזה שאני אומרת לו שאני ממש מרגישה שאני יכולה להלך בתוך הזכרון החי הזה.
שאני יכולה ממש לזכור כל חלקיק אויר ואת הוקטור שלו בחדר. כל תנועה כל נשימה כל צליל שנדחף החוצה דרך ריאות מהבילות מידי. את הצליל של הריר שפגע כמו בנג'י בירך ומשם מטולטל לרצפה.

הוא אמר לי ציירי את זה, לא אכפת לי איך ולא אכפת לי באיזה מדיום. ציירי את זה.
ככה פשוט. כמו בשיעור מודל,. להתחיל לרשום. להניח על הדף את המתארים את הזויות את איש הקש. הקו.

ציירי את זה.

לו הייתי בצד מסתכלת על עצמי מסתכלת בך זו הייתה הזוית. כזו שרואה איך אני נראית כשאני מתבוננת בך ומעלה או שתיים מאיך שאני רואה אותך. פייד אין אם זה היה סרט. אבל זה לא. במקרה הטוב פריים אחד.

ציירי את זה.


אני יכולה להשבע שאני זוכרת את כל הפרטים אבל אתה מוכיח לי שכשאתה יורה בי שאלות אני לא באמת זוכרת ונאבקת להזכר או להמציא. למלא את החסרים. כמו איך היא נראתה.

אתה מוכר את החור תחת שאני. אתה אבל אשכרה מוכר את החור תחת שלי. יש שם.. זו אפילו לא קבוצה, זו ערמה של גופים של גברים של זיעה ושל זינים עומדים, שהם הבעלים להרגע של החור תחת הזה. והם בהחלט הולכים ובכן, לבעול.

הם לא הולכים ל.. הם תוך כדי אחרי וגם לפני.
אבל בפריים הזה, החור תחת הזה אדום ורטוב ונפוח וטיפה פתוח, הכל רפוי שם למטה, טיפה כי כבר אין לו כוח להסגר. וברור שאו לפני או עוד שניה, זה זין כלשהו בחור המוכה הזה.

זה פריים אחד אבל אין לו לא סוף ולא התחלה. כי אין לאף אחד מושג מתי התחיל אם בכלל הסרט.

אני קשורה. אני על הגב. התחת שלי על קצה ומחוץ לדרגש או ספסל או במה או משהו שעליו אני מורמת לגובה הנכון. נוחות זה הסוד לאינסוף הזה.

הידיים לרגליים בפישוק רחב והבטן לקרקע. רק הראש שלי מתעוות בזוית כדי לראות אותך.

אתה, אתה זה קוים עבים וחזקים ברורים כהים חדים. זוויות מנח גוף. אחר כך זה קווי מתאר הססניים מהירים שמשתנים כל שניה כמו אורבטלים הם מנסים לתפוס כל הוויה. גם בפריים אחד נדמה שאתה יותר מידי שכבות. תנועה כאילו מישהו שכח לסגור את הצמצם. מרוח אבל נוכח. מאוד נוכח.

אותה אני לא זוכרת, אתה שואל אותי האם השיער שלה היה אסוף או לא. ואני זוכרת את היד שלך תחובה ואוחזת לה בקרקפת. מתאים לאסטתיקה שזה יהיה קוקו אבל זה פזור. זה פזור כי בעוד שהעיניים שלך והפה שלך והשתרגויות שרירי כף ידך משורטטים פניה לא. רק אדמומיות של שפתיים או לחי ושיער שנופל ומכסה ונע. אני לא זוכרת את הצבע. רק את התנועה הרכה. ואת מה שהתערבב בין וילונות שערותיה.

את הגוף שלה אני זוכרת. כל כך שונה משלי.

היא זוהרת ואולי זה רק התנועות הלוך ושוב שלה כשהיא נעה לך על הזין. את הזין שלך אני יכולה לפסל גם בלי לראות. הוא לא בפריים אבל אני רואה אותו.

חזה קטן ורך, עור חלק ושזוף מעט לא כזה שאפשר לראות בו את סימני השיזוף היא כולה גוונים של בהיר יותר ופחות. חמים. זו המילה יש לה גוון חמים. זוהרת.

הקווים שלה חלקים מעוגלים נשיים כאלה. בטוחים. כאילו היד בכלל לא היתה צריכה לחשוב. לא הורמה לרגע מהדף. קו אחד ונקי.

היא על הברכיים והרוק שלה נדחף מהגרון שלה סביב הזין שלך ונוחת לה על הירך ומתגלגל גם לריצפה לאט לאט כמו מטולטלת. והשרירים שלה מתכווצים והיא מנסה לנשום ולהחנק יותר והיא כולה השתדלות ויכולת. ובין הוילונות המוסטים אני יכולה לראות את האף שלה קבור בתוך שערות הערווה שלך. תוך כדי שהיא מקיאה את הריר הזה מסביב לזין שלך שתקוע. אתה מחזיק. ואתה מחייך. ואתה לא מתבונן בי.

קשרת אותי שם, נדמה לי שזה היה אקט של חסד.

גם לחבלים היה צבע. יש פרטים קטנים שלא שוכחים.