נכון העמוד הזה של המקלחת, המוט הזה שמחובר אליו הוילון הזה של המקלחת. הוא תמיד היה נופל עד שבאת עם כל הגובה הזה שלך וסידרת אותו. הוא עדיין תקוע חזק בין קיר לקיר. לא זז. ולפעמים אני מרימה ראש ורואה שהוא עדיין בדיוק באותו המיקום שבו שמת אותו.
שלא לדבר על בקבוק הקולה שהבאת אלי בביקור האחרון שלך. שעדיין יושב במקרר ומחכה לפעם הבאה שתבוא.
מצחיק איך הדברים הקטנים שהעין שלי פתאום נופלת עליהם מחזיקים לי את הלב. פעור.
ואיך זה שגם כשהיית רחוק כל כך מרחק אוקיינוס מכאן. היית.
ועכשיו אתה לא כזה רחוק, נסיעת אוטובוס אחת. ואתה כדור ארץ שלם ממני.
לו יכולתי לבלוע אותו. להקטין את המרחק. להחזיר אותך לכאן ועכשיו.
אבל אני לא, אז אני באה ואנחנו מדברים וצוחקים
ואני מנשקת אותך כל הזמן כי כל משפט שני אתה פוער לי את הלב.
כזה אתה. פוער לבבות מדופלם.
גם כשאתה לא בדיוק אתה.
