הציור מונח ונשען עם הפנים לקיר. אני לא יודעת מה לעשות איתו.
אני לא מצליחה להחליט אם או היכן או אם בכלל אם בכלל לתלות אותו.
להציג אותו.
הוא יצא מכוון ולא לפני הרבה זמן. הוא לא לגמרי מהתת מודע שלי. אבל אחרי המסגרת הכללית, שהייתה יכולה להיות כל כך הרבה דברים. מה שיצא מהאצבעות המניחות שלי זה משהו שאני לא תמיד יודעת איך להסתכל עליו. אני לא בטוחה אם להציג אותו, לא כי הוא מעורר בי תחושות קשות. הוא לא. כבר לא. אני שלמה שם.
אבל אני גם לא רוצה לפתוח מקום לשאלות.
לא רוצה שישאלו אותי. שירימו גבה.
אז הוא כאן. בבית. אחרי הרבה זמן שהיה מאוחסן באיזו פינה מאובקת בעיר לגמרי אחרת.
ואני לא יודעת מה לעשות איתו.
בכלל, זה נראה לי כמעט נלעג לתלות ציורים שלי בבית. גאוותני קצת.
יש מעט מאוד מהיצירות שלי שאני תולה.
עברתי משרד, יש שם מלא קירות פנויים. אבל זה ממש לא ציור למשרד.
אולי אני צריכה לתרום אותו. אבל מי ירצה ציור כל כך אלים, עוכר שלווה יהיה המינוח. המדויק.
ואיך אפשר למסור חלק ממי שהיית או הינך.
בינתיים הוא מונח עם הגב לים.
