אני לא מחזיקה תמונות בבית. לא שלי לא של משפחה חברים אהובים. אני לא מחזיקה בבית תמונות.
אבל יש לי כמה אלבומי תמונות קבורים באיזה מחסן או בוידעם או איפשהו. אני גם לא מאוד אוהבת להצטלם.
המשפט היותר נכון בנוי מבדיוק אותן מילים. אני גם מאוד לא אוהבת להצטלם.
אני דווקא מסתבר פוטוגונית או איזו הנפצה אחרת. יעידו חוזי הדוגמנות שעליהם אני מסרבת לחתום.
זה אולי מוזר בהתחשב בכמות המילים שכתבתי כאן ובכלל אבל לא נוח לי בתיעוד חיי. להסתכל אחורה. להשאר באיזה רגע. העכשיו יותר מעניין.
אני כן אוהבת לצלם, למצוא זוויות. ורוב אלבומי התמונות שלי מלאים בתמונות של נוף. של סביבה. של אנשים זרים.
אבל היום, נפלו עלי כמה אלבומים, חלקם בחבטה עזה וחלקם רכה. גדולים קטנים קשיחים ולא. ועלעלתי בהם. דף דף. והיו שם גם תמונות של חברים ומשפחה ואהובים ואני. והתמונות שלי התחלקו לי כמחשבה ראשונה לתמונות מהזמן לפני שהכרת אותי ואחרי. או בצמוד לתקופה שהכרנו. איך נראיתי. איך העיניים שלי נראו. איך החיוך שלי היה. השיער. הגבות. אללי הגבות! זה הצחיק אותי שזו המחשבה האוטומטית שלי. שגם כשאני מסתכלת עלי אני רואה אותך. באוטומט.
ומצאתי גם תמונות הרבה לפני שהכרנו שלא היה בכלל מה לחשוב עליך. תמונות שלי ושלה. מהתמונות שיגרמו לכולם חיוכי מבוכה. ואמירות כמו טוב שיצאתן מהשלב הזה.. אבל מאוד ריגש אותי התמונות ההן. כי מי היה מתאר לעצמו את כל מה שקרה אחרי. ויכולתי להסתכל רגע ולראות את העיניים שלה. צוחקות. מאושרות. בלי שום דבר שוחה מתחת לפני המים.
בלי עצב שטבע כבר ורק בוהה בך. מבעד לכל המים. מבעד לאדוות הקטנות שמרצדות שם כשהיא צוחקת.
היא לא עונה לי כבר, ואני נותנת לה. ואני מסתכלת על התמונות ויודעת שאין טעם. נוסטלגיה מעולם לא הייתה הצד החזק שלי.
אני אוהבת אלבומי תמונות, כבר לא עושים אלבומים. אנחנו מצלמים במסות ולא טורחים כמעט להדפיס. עיתונות הדפוס גוססת וגם אומנות הצילום.
אבל עדיין יש משהו בתחושה הזו של לשבת על הרצפה בתוך ערימה של אלבומים ולשקוע דף אחרי דף.
היינו ילדים וזה היה מזמן.
אני ו..
