שלושה דברים,
אני פרקטית, המוח שלי אוטומטית הולך לחפש פתרונים.
אני חוכמולוגית, הרבה זמן נאבקתי בזה, לא בחוכמולוגיות כלומר גם, אבל בעיקר נאבקתי במי שאמר לי את זה.
צדק, צדקו. איךזה שאישה צודקת זה נתינה.
בכל מקרה, דוגמה ומופת. אני חוכמולוגית בלי מאמץ. כל כך בלי שרוב הזמן אני לא שמה לב. וגם כשכן אני לא מצליחה להתאפק. זה מכניס אותי לצרות, זה גם מוציא אותי מצרות. כמו בכל מוצר אבולוציוני לכל דבר יש איזו תועלת גלומה.
עכשיו אני רק צריכה להיות מספיק חכמה לוגית כדי לדעת ולהצליח לישם איפה כן ואיפה לא ובדיוק.
יצר האדם.
הדבר השלישי הוא שאני חולמת, אני חולמת.
קטן גדול, מעומק הסאב וממעלה הראש
אני כל הזמן חולמת.
יש מצב שהשילוב של השלושה ישא פרי מטורף להגשמה.
*
שאלו אותי בתקופה האחרונה מה אני לוקחת איתי מכל זה. תקופה, אירוע, רגע, שיעור, זה.
ובכלל נזכרתי בתיכון, ומה שלקחתי איתי מכל זה. ואיך זה מתמצת למשפט אחד.
"היטלר לא היה משוגע - אל תקראו לו כך, זו פריוולגיה שאסור לתת"
היא היתה המורה שהכי תשפיע עלי, היא לא לימדה אותי לאורך זמן אבל היא לימדה אותי הרבה. שיעורים קטנים שעדיין מחלחלים עוד פנימה עם כל צעד שלי. דרך הרווחים
תמונות שהיא סיפרה לנו שעדיין צרובות לי בקרנית. על המשפחה שלה, על אבא שלה, על אמא שלה, על אחותה, על להיות בת המשפחה היחידה שהיא דור שני. או דור אחד וחצי. וקצת. על מחלת האלצהיימר שהחייתה את השואה מחדש, כשכל השאר נמחק זה היה הזיכרון הכי חזק שסירב לעזוב.
כשהיא אמרה לנו את המשפט הזה, וחרף התנגדויות עזות גם הסבירה.
זה נורא, לא? לדעת שהוא לא היה משוגע, לא מפלצת, הוא היה איש.
להבין שהוא היה איש, להבין מה הניע אותו, את ההגיון שלו, את הרוע הזה.
להבין איך השואה התרחשה צעד אחר צעד, את השיקולים הכלכליים, הפסיכולוגיים.
אולי אין מפלצות, אבל יש אנשים רעים בעולם.
וההיסטוריה תמיד יכולה לחזור על עצמה.
שיעורים שלא לומדים, לומדים שוב.
ולא לתת לאנשים את המחסה של המשוגע התורן לרוע שלהם.
