אני כמעט לא כאן, כמעט ולא קוראת. מידי פעם נכנסת ומשלימה חוסרים.
לפעמים זה כמו ללטף תמונות באלבום ישן. לפעמים זה כמו למחות אבק מבובות חרסינה של ילדות.
לפעמים זה פשוט כמו לדפוק בדלת או לצלצל בפעמון ולשקוע לתוך ספה מוכרת.
אין לי את המילים להוציא את מה שקורה, קורה כל כך הרבה ובמקביל.
אני שונאת רכבות הרים ואני כרגע על אחת. אני מצפה בקוצר רוח שיגמר לה הדלק. שתגמר לה המסילה. שנגיע למישור. שהבטן תצנח חזרה למקומה. אני רוצה קצת לנוח. לנשום.
אין לי את היכולת לבטא את החודשים האחרונים. אני עוד כאן.
אם זה היה סרט הוא היה נפסל על חוסר אמינות בעלילה.
אבל זה לא סרט אלה רק החיים.
אני כותבת שטויות שלא אומרות כלום, כאילו המילים שלי מתנצחות ומבטלות אחת את השניה.
אז נכנסתי ושקעתי בספה, ומחיתי אבק שהצטבר, ולגמתי חלב אריות וירטואלי בסלון של אסטארו על המילים שצריכות לצאת ללא מסננת. ואחרי שסיימתי לכתוב לו פתחתי דף כאן וניסיתי לכתוב. בשבילי. אבל הן רק מבטלות אחת את השניה.
אז אני אשאיר כאן את הכתובת שעל הקיר.
"לפעמים מילים פשוט צריכות לצאת, ללא פיקוח. דווקא. ככה בלתי מפוכחות. לפעמים צריך לתת לאני שבפנים לשים ידיים על ההגה ולתת למילים פשוט לצאת. לא יצירות אומנות מסותתות היטב. להסתכל להן בלבן של הרגש. לפעמים אחר כך זה מרגיש פתטי, זה מרגיש חשוף ועירום וכואב. לפעמים זה כמו להקשיב לקול של עצמך מוקלט. מזהה שזה אתה אבל נחרד מזה שכך אתה באמת נשמע. לפעמים צריך להתיר את הרסן ופשוט לתת לעצמנו להיות. ככה. הכל. מה שבא. ולהצליח לחמול לעצמנו ולאהוב. ולהמשיך הלאה.
מאחלת לך את ההלאה שיגיע בקרוב ולנפלאות."
ומאחלת לעצמי.
גם
