בלילות האחרונים אני מתעוררת מהקולות שאני מוציאה.
אני מדברת לעצמי מתוך שינה.
אני מתעוררת בלילות האחרונים בוכה, לא באמת מתעוררת. רק חצי כוח. כל כך תשושה שאני חצי ערה בוכה בבהלה ומועקה וחוזרת לתוך השינה. כמו לויתן ענק שעולה בכמה זמן לגמוע אויר. לא לטבוע.
אני מפחדת שאני נשמעת משוגעת, אני מנסה להגיד לעצמי שזה לא באמת קורה, בבוקר כשאני באמת מתעוררת אין לזה זכר.
חוץ מבוקר אחד שהתעוררתי בוכה, אז כיוונתי שעון והקצבתי לעצמי חצי שעה לבכות ולהוציא את זה מהמערכת לפני שעוד יום מתחיל. בתפקוד גבוה. זה נשמע שעצוב לי, אבל האמת היא שאני לא עצובה. הדכאון שהיה כאן לפני כמה חודשים התרומם. ההומור העצמי חזר. וגם בתוך הסיטואציה המורכבת והמתישה הזו אני רוב הזמן מוצאת את הצחוק. משתדלת לקחת את הדברים כמו שהם, לא לסבך, לפשט כמה שניתן. לעשות מה שצריך הכי יעיל שאפשר. ולמצוא אהבה.
למי שזקוק לזה וגם לי שזקוקה לי.
אני לא תמיד מצליחה. אי אפשר תמיד להצליח.
הבית שלי הכי סובל, בסדר העדיפיות של זמנים. סדר ונקיון מקבלים עדיפות נמוכה עד בלתי קיימת. רק מה שהכרחי ממש נעשה.
אני רצה על אדים ודברים נראים גדולים יותר ככה.
היום היה יום טוב.
ביליתי את כולו ערומה
במיטה, מפזזת, מתגלגלת.
אושר של ילדות
ומנוחה.