קשה לי, אני כל כך מתביישת בבלגן והלכלוך של הבית.
אני לא אישה מסודרת, לא. ואנשי OCD מגיעים אלי כדי לעבור דהסנסיתזציה.
אני חיה בשלום עם הבלגן שלי רוב הזמן, אבל רוב הזמן אני גם מוצאת זמן לסדר ולנקות ולתחזק את הבית ברמה הבסיסית.
היא מגיעה אלי הביתה ולא נראית בהלם קרב, היא טוענת שהמצב לא יותר או פחות גרוע מרוב הזמן.
אז זו רק התחושה שלי שהשתנתה?
אולי זה הדכאון שאני רואה בכל פינה של הבלגן, הסדר שרציתי לעשות וערמות הדברים שרציתי לנפות ולזרוק החוצה. אויר. חסר לי אויר.
חסר לי זמן לעצמי שבו אין דברים אחרים חשובים יותר.
אני לא אישה מסודרת, אני לא אוהבת לסדר, זה כמעט תמיד הדבר האחרון ברשימה. אבל אני מגיעה לסוף הרשימה בתדירות הגיונית לרוב.
כבר חודשים שאין סוף לרשימה. אין לה סוף. ורק נוספים דברים. ואין לי אויר.
הוא רוצה לבוא אלי, הוא רוצה לראות את הטינופת שאני חיה בה, זה לא מפחיד אותו. אבל זה מזעזע אותי.
אני לא רוצה להראות את הדכאון שהיה, אני כבר לא בדכאון אבל הבית שלי מלא בו, מלא בו עד חוסר אויר.
מלא בו למרות שבעצם המצב לא כזה נורא. הבלגן לא מכסה את כל הבית. אני מנסה כל ספ"ש למצוא זמן ולעשות מעט סדר. זה עושה לי טוב. פתאום, לעשות סדר ולנקות עושה לי טוב. מוזר.
זה רק אני שרואה את הבלגן ומאבדת אויר. שרואה את הבלגן ולא מוכנה להראות אותו לאף אחד.
המצחיק הוא שגם כשהבית שלי מסודר בצורה מופתית לטעמי. הוא עדיין מבולגן לכל העולם.
אני לא רוצה לסדר את הבית בשבילו. אני רוצה לסדר את הבית בשבילי, לסדר אותו לבלגן שעושה לי טוב.
אני לא מסוגלת להראות לו את הבלגן הנוכחי כי הוא עושה לי רע. כי אני לא חיה איתו בשלום. כי אני מרגישה כשלון כל פעם שאני מסתכלת על הבלגן הנוכחי. אני מרגישה שנכשלתי. אני מסתכלת בבלגן ובחוסרים שלי ואני מרגישה אותם. אני מרגישה את החולשה שלי. אני מרגישה שאני לא מצליחה לעמוד בהכל. אני יודעת איפשהו שזה בסדר. אני יודעת שיש לי הרבה יותר מידי על הצלחת כרגע. ועדיין, אני מרגישה כל כך קטנה וחסרת כוחות.
היא מחבקת אותי ומכריחה אותי להקשיב לה כשהיא אומרת לי שאין בבלגן הזה בושה. שהיא יודעת בדיוק את כל מה שקרה וקורה, את כל מה שיש לי לעשות ולהתמודד ושאין בבלגן הזה בושה. אני ממש מנסה להאמין לה באמת.
ונכנסת לחרדה אמיתית כשהוא אומר שהוא בא. ואומרת שלא אפתח את הדלת.
הלוואי וירד גשם. הרבה מאוד גשם.
