כמיהת הגפרור

 Lily,Rosemary And The Jack Of Hearts

אני עומדת במקלחת תחת זרם המים החמים, זה המקום שאני הכי רוצה להיות בו, הבא בתור זו המיטה.

לשטוף את היום שהיה, לנקות ולהרוות. להרפות תחת הזרם.

חום גבוה של יותר מיממה ושעות בחדרי מיון, השאירו את התודעה על הרצפה יחד עם הבגדים המלוכלכים.

זה רק אני, הגוף וזרם המים. יש לי אצבעות. 

הצפורניים שלי יחפות, אני פתאום מתבוננת בהן ועולה בי אהבה. אהבה לציפורניים שלי לאצבעות שלי. לצורה שלהן. למגע שלהן. לאיך שהן מרגישות את העולם. תמיד חשבתי שיש לי צורת ציפורניים מוזרה, לא יפה. שהאצבעות שלי, הידיים שלי. הן פשוט שם.לא משהו. 

אבל הן קטנות, לא שבריריות.

וחשבתי על זה שכשמרחתי לק היה לי קל יותר להנות מצורת הצפורניים כי מחקתי את קווי המתאר שלהן. ועכשיו אני כמעט לא מורחת. לא מטשטשת. ופתאום הסתכלתי על הצורה שלהן, ואני אוהבת אותן ככה. יש לך אצבעות חכמות הוא של מפעם מזמן אמר לי. ולא הבנתי. ועכשיו, פתאום אני מבינה. 

ניסיתי לגדל צפורניים רק כדי להבין שאני לא אוהבת את זה, רק כדי להבין שאני גוזרת צפורניים ברגע שלא נוח לי לאונן.

ועכשיו אחרי שבועיים של אוננות יומיומית רב פעמית אני מתבוננת בהן באמת ומגלה ששלושה מילימטרים לבן הם כנראה האורך שלי.

האצבעות שלי הזדקנו מרוב מים. ואני מנסה להבין אם זה בגלל שמים נכנסו לעור או יצאו. להזכר בשיעורי הביולוגיה. בעקרונות האוסמוזה.

האם אצבעות מתקמטות? כשאנחנו מזדקנים האם כריות האצבע מזדקנות. ואם פושע משאיר טביעת אצבע מקומטת כזו האם ניתן לפענח שזה הוא? 

אני אוהבת את האצבעות שלי. לפעמים אני מתביישת באצבע אחת, זו שאני עדיין מוצצת כשאני נרדמת. זו שמרגיעה אותי, אני אוהבת גם אותה מאוד. אני אוהבת את היכולת לנחם את עצמי ככה, בעקביות שוטפת. ומבינה שזה משהו שבעצם תמיד היה שם. מינקות. סוג של קבוע איתן. 

ואני רוצה לאהוב אצבעות של מישהו. להכיר אותן כמו את שלי. אני מבינה תחת הזרם, שאני שוב רוצה וכמהה ומשתוקקת לאצבעות של אחר.