אני מנסה לשכנע את עצמי שאני לא מוותרת עליו. אני מנסה לשכנע את עצמי שיהיה בסדר. אין בחירות טובות. זה רק בין פחות גרוע ליותר גרוע. ולפעמים אני כבר לא בטוחה שהאופטימיות חסרת התקנה שלי היא לא אכזריות לשמה.
וכשהוא מתקשר ואומר לי שהוא הולך לקפוץ מהחלון אני כבר לא מנסה באמת להחזיר אותו מהסף, שנינו יודעים שהחלונות מסורגים.
את מקבלת את ההחלטות הכי טוב שאפשר ואחרי שמקבלים אותן מגיע השלב של לבצע הכי טוב שמצליחים ואחרי כל זה צריך לחיות איתן.
והבכי קרוב קרוב וזולג החוצה כל הזמן, והעייפות הפיזית קטנה אל מול העייפות המנטלית של להריץ את כל האפשרויות והסבירויות. את כל התסריטים וההתפתחויות האפשריות.
לנסות להתעקש לחשוב על התסריט הכי גרוע כי האופטימיות שלי מקבלת נוק אוט כל הזמן וממשיכה לקום לעוד סיבוב.
אני עייפה.
אוי
תני לי להתכסות בשמיכה ולהעלם.
אם אני לא רואה מציאות. היא לא תראה אותי.
בוא נתחבא שוב כמו שהיינו ילדים.
בוא שוב נקים אוהלים משמיכות פיקה צבעוניות.
ונדלג מעל נהרות לבה של שטיחים מכרית אחת לאחרת. ונתגלגל ונצחק.
בוא שוב נשים את התקליט שיסתובב ונצחק ונרקוד.
בוא שוב נחייך באושר. לפני כל האפשרויות
לפני שגדלתי ואתה הפכת ילד
לפני כל ההחלטות
אני מתגעגעת לחיים אחרים שהיו פעם אולי. ואולי מעולם.
הייתי רוצה עכשיו כף יד כבדה מונחת על אמצע גב ומתופפת חלומות טובים שיגיעו.