המחשבות שלי מתכהות
יש פער בין צרכים רצונות ויכולות כרגע, הכוחות שלי מצטמצמים, וכך גם הסבלנות.
וגם כשיש בי רצון לחלוק את חיי, רק להתחיל לספר מעייף אותי במן תשישות לאה של דרך ארוכה מידי בשביל לספר אלא במשפט אחד.
אבל הצרכים שלי נהיים כהים יותר אפלים יותר חדים יותר נוקבים.
הדברים שתעשה בי הם קשים יותר, מוחלטים יותר, משפיטים יותר.
הצחוק בינינו נהיה האויר ששנינו נושמים, כמו היה עננים מלאים בדרך היחידה לחזור הביתה.
וכשאני מספרת לך על כל הצעצועים החדשים שקניתי, אתה מבקש שאספר לך מה אני מדמיינת כשאני מחזיקה כל אחד מהם, לאן הראש שלי לוקח מפעם לפעם. ואין לי מולך את המעצורים הרגילים גם לא אלה שלפעמים אני מערימה מול עצמי. אני יושבת מולך שקטה ורגועה ונפתחת אל הגשם הזה בינינו שיורד מבלי משים. אני מספרת לך על השימוש הברוטלי אבל בעיקר אני מספרת לך על השימוש היומיומי בהם, כלאחר יד. מבלי לשים בהם תשומת לב אלא רק כחלק מ. אתה שואל אותי על הסיבות לבחירה בכל צעצוע. אתה מכיר אותי כל כך טוב, אתה יודע שאין משהו בלי סיבה. מדוקדקת, מפורטת, שקולה ברמת הבחירה מתוך המבחר. למה זה ולא את השני. וכשאני פורטת את הסיבות, ומסיימת. אתה אומר לי כמה אני יפה ככה. בפתיחות ובכנות, בהתכווננות הזו הטבעית שהיא אינגריינד, חקוקה וארוגה וחלק ממני.
אני מספרת לך גם על הפרטים שאיכזבו אותי בצעצועים, שדמיינתי אותם אחרת. גדולים יותר למשל. אתה אומר לי שאני כלבה רעבה, עם עיניים גדולות יותר מהחורים שלי.
ואנחנו גם מדברים על הצעצוע שלא קניתי, זה שמאוד רציתי אבל לא אפשרתי לעצמי לקנות בלי הוראה שלך. כי זה הרגיש לי לא נכון. לקנות אותו על דעת עצמי. אתה אוהב אותי ככה, אתה אומר. אני מחייכת, אני אוהבת אותי גם.
נקודה לכל צעצוע:
- בשביל שתוכל לחבר רצועה ולהוביל אותי מהחור תחת.
- בשביל לשלוח אותי לעולם ככה, עם סוד שמורגשת בו התנועה בכל צעד,משקולת מתגלגלת בטוסיק.
- בשביל לסתום לי את כל החורים בזמן שאתה מזיין לי את הגרון. או סתם בשביל למלא אותי
- בשביל כל כך הרבה דברים. בשביל לראות איתי סרט ככה, או לאכול ארוחת ערב כשהמשאבה ביד שלך. בשביל להזרים דם לאזור ולהגדיל רגישות, בשביל למנוע ממני לגעת. בשביל לעוות ולהשפיל, בשביל לרגש או להכאיב. בשביל להכריח אותי לגמור.
- בשביל להוכיח לי שהעיניים שלי גדולות יותר מהחורים שלי, בשביל לתרגל עוד, לשפר מיומנויות. להכיל, להתאמץ.