על ספסל המתכת בכניסה למחלקה
הוא יושב ועליו כשצד שמאל שלה מופנה לפניו יושבת היא.
היא מכונסת בעצמה ואני מזהה את מנח הגוף שמבקש להכניס לריאות אויר. כמה שיותר אויר.
המנח שיש בו קצת נחמה בטיפות אויר נוספות ובחילה שלפעמים שוקטת.
היא לבושה אדום, חי ובוהק והיא הכל חוץ מזה. שברירית וכמושה. הכימותרפיה אוכלת אותה מבפנים בשלב הזה כבר.
הוא יושב בשקט והיא יושבת עליו. על הצד. כפות רגליה צמודות לירך שמאל שלו וישבנה לירך ימין. שתי ידיו עוטפות אותה בהיסח דעת ומונחות בין ברכיו, כמעט חגורת בטיחות.
הם לא מדברים. משהו בישיבה הצידית הזו ובשילוב הידיים שלו מדבר על שקט.
קר היום, וספספל המתכת בכניסה למחלקה קפוא.
היא לובשת סוודר אדום גדול ממידות גופה. ועדיין קר.
הוא מבודד אותה מן המתכת. ומן הקור. וזו בועה רגעית רגע לפני שחוזרים שוב למחלקה.
גם אני הייתי היא. ואני מקשיבה לאיזה שיר, ואני שמחה שאני חיה ואני בוכה מבלי להבין לגמרי מדוע. זה רק הסוודר האדום והבידוד. זה רק האויר שנגמע עוד טיפה.
זה כל הסדקים שהתחפרו בי ועדיין לפעמים רגישים למגע.