אחרי תשעה חודשים, אני שוב יכולה לקחת נשימה. הנשימות הראשונות הן
אוי
הן הכל
וזה כנראה מתאים איכשהו שלראשונה בחיי יש לי דלקת ריאות
אבל הנשימות הראשונות האלה, יש בהן אושר חמקני שמתגנב עליך בהפתעה, מורגש בין שאיפה לנשיפה של עצב אדיר. כזה שמרעיד את הריעוד. כמו טיפול פיזיותרפי לריאות, ללמוד לנשום מחדש. לנער את הסימפונות.
ללמוד לנשום אויר ולא מים. ללמוד להניח לכל החודשים האלה להיות בעבר.
פתאום, אני שוב נושמת. והגב קל יותר. והחיוך.
הבכי הקל שמגיע. ככה.
וזה כנראה גם סוג של אירוניה שאם דברים היו מתגלגלים אחרת ולא הייתי מתעוררת לשלולית של דם, היה לנו ילד עכשיו. כזה שלוקח את הנשימות הראשונות שלו גם.
אבל אנחנו כבר לא. ונשימות ראשונות ובכי של התחלות של לצאת מתחת למים העמוקים זו רק אני.
נראה שהרכבת הרים הנוראית הזו של החודשים האחרונים סוףסוף הגיעה לתחנה. הביתה.
משוחררת.
מחייכת ובוכה
ונושמת.
*
ובימים האחרונים הקליפ הבא עושה לי לחייך כמו הקופיפה המרקדת שאני.
