לפעמים זה מרגיש כל כך פתטי.
אני מרגישה לעצמי כל כך פתטית. כל כך. כמה אפשר לדרוך שוב ושוב באותו מקום כאוב. מתישהו זה אמור לעבור, לא?
לראות סצנת אונס, כל מה שקשור לזה לא אמור כל פעם לרסק לי את הבטן ולגרום לתחושה הזו. עור מתוח מידי שמרגיש כל נשימה כל רעד, גוש של בכי בעצם החזה. התחושה הפתטית הזו של איזו עליבות שאני ממשיכה אחרי כל כך הרבה שנים עדיין לכאוב אותה.
לא כל הזמן.
אבל מספיק.
ואני כבר לא מדברת על זה, אני שותקת את המילים האלה כי עייפתי מהן, אני שותקת אותן כי נמאס לי מהן. מעצמי. מהצריבה הזו מתחת לעור.
ואני חושבת על זה, שהוא, זה שיודע בדיוק איך להשפיל אותי לגורמים ולאהוב מעולם לא השפיל בי את העליבות הנוראה הזו.
לא שהוא לא נגע בה, הוא חשף את הכאב הזה. הוא חשף אותי לעצמי הוא הרשה לי להכאיב לעצמי איתו ולא להכאיב לעצמי בלעדיו. ופתאום אני תוהה אם הייתי רוצה אם הייתי יכולה אם הוא היה משפיל בי את העליבות הנוראה הזו שעדיין כואבת את הנערה שהייתי כשנאנסתי.
והוא היה אוחז בידי ומניע את הגוף שלנו במרחבי המוסיקה ואומר, זה כל כך את.
