עוד לא כתבתי מילה אחת ואני כבר עייפה.
מאסתי בפצע הזה שתמיד מפתיע מחדש שעוד מסוגל לדמם.
ואני מרגישה מטומטמת במיוחד שאני מופתעת כל פעם עוד קצת.
ואם קודם הנחתי שהוא לא מבין את מה שמשתמע ממה שהוא אומר, אז היום הוא הבהיר שאין צורך בלהשתמע ואמר מפורשות.
שלו היה בוחר באחרת היו לו וודאי גם ילדים טובים יותר.
ושהוא מתחרט, חרטה מלאה והיה מוחק את הקיום של כל ילדיו
אז הפסקתי, הפסקתי לנסות לשכנע אותו שטוב לו חייו ממותו.
שיש דברים גרועים בהרבה, כמו לאבד ילד..
אני נזכרת פעם מזמן סיפרו לי על השיטה המכחילה, שפורחת בארץ ישראל כמין פולש שמשנה את הנוף ומשתלט ומחריב את סביבתו והסובב אותו - בדרכו לשיגשוג עצמי. ושאי אפשר להפטר ממנו, לא ניתן לכרות אותו, כמו מדוזה המיתולוגית הוא מתרבה, בעת שריפה הוא משגשג עוד יותר ושורשיו עמוקים כל כך.
ככה קשה לעקור הורה מתוך עצמך.
גם כשנדמה לך שסיימת וכבר אין הפתעות או ציפיות.
אתה מגלה עוד שארית של שורש ששכחת.
או כמו שויקיפדיה ניסחו וחתמו בזה את הערך:
"מיגור הפלישה של השיטה המכחילה בישראל מהווה משימה קשה ביותר."
