כמיהת הגפרור

כבר שבועיים שהנשימה קשה לי, הגוף שלי החליט לפתח תגובה אסמטית לוירוס שמתחולל בתוכי. ואני מוצאת את עצמי נאנקת לנשימה. קנה הנשמה נסגר מבפנים, כל כך שונה מיד חמה שמחזיקה מבחוץ. ביד הזו אני בוטחת שתמיד תתן לי לנשום אויר נכסף. ואור. 

כשהגרון נסגר כמו בקיפול אורגמי על עצמו. אני סופסוף באמת יכולה להבין את אותו קטע ראשון של אתגר קרת. על חשיבותה של כל מילה בזמן התקף קוצר נשימה. 

המילים בודדות ויקרות. כמו תהילה שספרה את מילותיה. 

אני מודדת את מילותיי ואין לי אוויר. 

חרכים צרים של אור. דרכן אצבעותיי מבקשות 

כמה שהן מבקשות.

את העולם כולו בספל תה.

חבוק בין ידיים בטוחות.