כמיהת הגפרור

מהפנט.

*

מה שמזדחל מבין החרכים, הוא אור. ואפלה

גוועת.

אני מקשיבה, וחושבת 

עליך ועליי. על אינסוף מרחק במ"מ בודד.

על המרחק שמילים צריכות לעבור, והן שקופות, מתאיידות באויר.

כמו טל לצלילי החמה. 

עד רגע יעבור ואין לו זכר. ושוב האויר מתייבש בינינו.

דבר אליי מתוך גוף

כזה שבוער מתוך גופי שלי.

בשפתיים חתומות, בהמהומים

באצבעות שורטות 

וריסים לוטפים.

תשקה את פי מספל התה הבוער

כף ידך מערסלת את חצי פני ואגודל יעבור בבת צחוק, בעודו משרטט את גבתי הקורצת.

אדים יעלו בינינו. והס.

הס לכל המילים שידעו אותנו.

ודעכו

הס לאור ואפלה.

ריק.

לצוף בערפילות עכשיו.

לא צריך יותר.