לפעמים אני רוצה לומר בוא נשכח הכל, ונהיה שני מטומטמים שנדלקים
בוא נזדיין ונקשיב למוסיקה ולהפך ושוב, נפצל אוזניות ונשב על הברזלים.
נחזיק ידיים ברחובות, פנסי רחוב שבורים
אני רוצה לפעמים סתם לדבר איתך, להרים חולצה ולרוץ לתוך הגלים ערומים.
לפעמים אני רוצה שנשכח הכל ונגלה מחדש, לא רק אחד את השני אלא גם את עצמנו.
אני רוצה לומר לך עבר הרבה זמן ואני כבר לא בטוחה שאני מכירה אותי ככה שם.
פעם הייתי נערה, לפעמים עדיין, במיוחד כשאתה שולח לי הודעה באמצע יום עבודה וזה מרגיש כמו פתק מאחורי גב המורה.
אני תוהה, גם אתה מחייך כמו מטומטם כשאתה מקבל ממני הודעות?
לפעמים בא לי לשכוח הכל, לכבות את האור להתגפף איתך ולהרגיש את הפרפרים הרטובים האלה כשאתה מחליק יד לתוך התחתונים שלי ומעביר אצבע. מחזיק אותי בתנוחה שנוחה, לוחש לי לאוזן מה שתעשה לי.
להתרגש, ככה, כמו שני מטומטמים, ששכחו