ללמוד לראות אחרת

היום שלי הולך ומתמלא יותר ויותר כל פעם קצת.
זה מתחיל מרגע שבו אני פוקחת את עיני, ואולי עוד בטרם, כשאני עדין מרחפת בין יקיצה ועירות, אני שומעת את קולך ממלא את ראשי, כל הדברים שנאמרו עוד בטרם נרדמתי שבים אלי עוד בטרם התעוררתי.
מטלות הבוקר הרגילות, ואני בעבודה, הדקות מתקתקות כל כך לאט חייבת להספיק את הדואר של תשע, אבל ראשי מלא אותך, מחכה כבר לשניה בשעון שבה אוכל סוף סוף לברך אותך בבוקר טוב.
לפעמים במהלך העבודה, על אף הלחץ והאינסנסביות שבה, הרהורי נודדים אליך.
אני מחפשת אמתלות שונות ומשונות כולן מוצדקות לחלוטין, כדי להתקשר.
לשמוע את צחוקך המתגלגל.
"מרימה תחת כלבונת?"
"אני? רק כדי להכינו לך להצלפה"
אבל האמת חייבת להאמר שבפעם האחרונה די פשלתי (כבר כתבתי על זה לא?)
חייבת ללמוד עוד הרבה כל כך, ללמוד לספוג להכיל, להיות לרצונך, כרצונך.
אני רגילה להיות סוסת פרא, אך נפשי כמהה לך, לשוטך, להיות כנועה ומתמסרת.
להיות לך.
מטלותיי הופכות את שגרת יומי למעניינת ומאתגרת יותר ויותר כל פעם.
הן כל כך שונות ומגוונות, בלי פטפוטי ביצים ושאר ירקות, בלי משחקי ילדים ושטויות.
מעולם לא הרגשתי כל כך שלוה מאושרת, מלאה.
מעולם לא הרגשתי צורך מתמיד ופשוט
לאמר לך מילה אחת
תודה.
עת אני עוצמת את עיני ושוקעת בתרדמה נינוחה, מלווני קולך המברכני בשינה ערבה.