ללמוד לראות אחרת

הרבה זמן לא כתבתי.
זה לא שלא היה לי מה לכתוב להפך
יש כל כך הרבה, שלא מצאתי, לא את המילים ולא את הזמן.
הוחלט שעלי לשוב לכושר
כמו כן הוחלט שעלי לעשות מנוי בחדר הכושר המקומי.
נבחנו העלויות השונות.
הוסכם על מנוי שנתי בעלות חודשית של כ 240 ש"ח לחודש ש 150 מהם יכסה אדוני, והשאר עלי.
נבנתה תוכנית אימונים נבחנו חוגים (פילאטיס, עיצוב).
התחמשתי בנעלי ספורט, חולצות טי ומכנסים מתאימות והתחלתי.
שעה של שעור עיצוב, פעילות המתאימה למתחילים ומתקדמים כאחד, תרגילים שונים לצלילי מוזיקה קצבית, שימוש במשקולות בני ק"ג 1 בכל יד, וקדימה.
אינני מן העצלניות, אך עבר זמן רב מאז הפעלתי כך את גופי במשך שעה שלימה, אבל שרדתי אותה היטב היטב. הפילאטיס שונה במעט ועובד יותר על כח וגמישות, ועם יותר מכשירים (כדור ענק, כדור, כדור כח, וגומי) על אף שנדמה כי השעור יותר איטי ורגוע הוא דרש יותר מאמץ, ואולי גם העובדה שדהרתי על אופני הכושר בעוצמות 2-3 במשך 20 דקות למרחק שנע בין 4 ל 5 ק"מ אולי השפיעה גם. אבל היה כייף.
הגעתי היום לעבודה עם תיק ארוז ומוכן,
מהעבודה אני ממשיכה לשם 😄

באחד הבלוגים מתנהל דיון מעניין לגבי אקסטרים וניצול.
למי שביקש נשלחו התמונות המדוברות. יש מי שהזדעזע מהתמונות, והביע שאת נפש.
לגבי התמונות כשלעצמן, אין לי הרבה מה להרחיב, מדובר בסשן מדיקל אקסרימי מעט (תפירת איבר מין נשי). מהתמונות עולה, כי התבצע חיטוי ונעשה שימוש בכפפות. אינני עוסקת ברפואה או בתחומים דומים, אך בעיני הדיוט, נראה כי לא נעשה איזשהו נזק.

הנושא העיקרי היה, לא הזעזוע מהתמונות, אלא מהמסר שלהן, בעיני כותב הבלוג, מדובר בניצול לרעה של השליטה בידי השולט.
מן התמונות, לא ניתן מן הסתם להגיע לאף הנחה או מסקנה, אבל בהחלט פותח מקום לדיון.
מתי השליטה הופכת לניצול.

באותו הבלוג הגבתי פעמיים עיקרי הדברים הם:

א. איש באמונתו יחיה, אם פעולתך או אי פעולתך אינה גורמת נזק או עלולה לגרום נזק במיישרין או בעקיפין לנשלטת והיא מסכימה, הרי מה הבעיה?
ב. לא מעט נשלטות ונשלטים וכאלו המכנים עצמם שולטים ושולטות מגיעים לעולם הזה מהסיבות הגרועות ביותר, ועקב כך גורמים נזק הן לעצמם והן לזולתם.
ג. אין ביכולתנו למנוע השתתפותם של גורמים שליליים בעולם הזה.
ד. יש באפשרותנו, באמצעות כל במה אפשרית, בבלוגים בפורומים, בפורומים הסגורים, בקו החם, מפה לאוזן, להעלות לסף המודעות, את כל הנזקים האפשריים, את כל הסכנות האורבות, להתריע ושוב להתריע. לנסות לפתוח את העיניים.
ה. לא פעם, אנשי השופר הללו, המתריעים מפני סכנה, "זוכים" לקיטונות של כעס ו "ועליהום" וחבל שכך. הם שומרי הראש שלנו, הם הזרקור, המגדלור, נכון שלפעמים ייתכן והם עושים מלאכתם בצורה חדה מידי, אולי אף קשה ומהירה, אך אותם אנשים, ראו את הפצעים המדממים בנפש השסועה של קורבנות, הם יודעים מה הנזק שעלול להגרם, וכבר נאמר: "הנכווה ברותחין..."
_____________

נשלטת יקרה,
עיצרי, קחי פסק זמן חישבי.
האם המקום בו את נמצאת עושה לך טוב?
האם את מאושרת?
מצויין
אבל
האם רע לך?
את מרגישה חנוקה?
מפחדת להביע את דעתך שמא?
אולי הוא יעזוב אותי?
אני מפחדת להיות לבד...
סוף סוף יש לי אדון, אני חייבת לעשות מה שהוא אומר לי הרי הוא השולט והוא המחליט
הוא בטח יודע יותר טוב ממני
ממממ
זה לא טוב, לא טוב בכלל
_________________________

הבעיה הגדולה היא, שאלו שנמצאות שם, לרוב עיוורות מידי מכדי לראות זאת, וגם כאשר אלו שמבחוץ מנסים להעיר אותן ולנער, אין הן מוכנות או יכולות להקשיב ולראות.
רובן חייבות לטבוע ממש בתך המיץ של הזבל לפני שהן קוראות לעזרה, לפני שהן מנסות להחלץ.

המסר שלי הוא, שתמיד יש הבהובי אזהרה, תמיד יש תמרורי כאן סכנה, שרק בדיעבד רואים אותם, רואים שהיו שם תמיד. היום יש בתי ספר שבהם מעבירים את הסדנאות הללו, הייתי ממליצה לכל אחד ואחת לעבור אותה. כי רק בידנו יש את היכולת לשמור על עצמנו.
"אם אין אני לי, מי לי?"

אדוני יצא אל הגינה והביא איתו, תפוז, למונית ולואיזה.
המים רתחו בקומקום
ונמזגו לכוס שבו נחו להם העלים וזסט מקליפת התפוז.
מספר דקות לאפשר חליטה, והכל סונן לכוס שניה הוסף סוכר וקושט בשני עלים.
"נו איך הטעם כלבונת?"
מדהים!!!
______________________

שמן במחבת בצל קצוץ,
שום
פטריות טריות חתוכות,
גמבה ופלפל ירוק חריף טרי חתוך לטבעות דקות
טיגון קל
קוביות עגבניות
עשבי תיבול

טרפתי 4 ביצים, קוביות קטנות מ2 פרוסות גבינת אמנטל
הוספתי באיטיות מתערובת פיטריות ועגבניות לביצים, ערבוב טוב
חזרה למחבת החם לטיגון משני הצדדים כמו חביתה עבה

הבאגט מתחמם בתנור

להגיש חם! עם בריזר קר ולשחק ששבש בשמש הצהרים

לא דרך נפלאה להעביר את צהרי השבת???

גם החתולה חושבת כך, שרועה לרגלנו משתזפת בשמש.

ואדוני, זה לא פייר שאתה מאפשר לי לנצח אותך.

תודה.

השמש עלתה בשמים, הקפה החם והקארוסון ליד, הוגשו ליד מיטתך. "תתלבשי, אנו יוצאים וקחי איתך שקיות". מתלבשת, נועלת את מגפיי, ואנו נהנים מקרני שמש חמימות של בוקר. האדמה בוצית, זרועת שלוליות, שורות העצים נמתחות עד האופק, קצות עליהם חומים מהקרה. רוב הפרי כבר נקטף, אך בשקית אני אומדת לפחות 5 ק"ג אבוקדו בדרגות הבשלה שונות. ואותה כמות של תפוזים בשקית השניה. את כל הכבודה כמעט סחבתי למחרת הביתה.
ערמת כסתות, שמיכות וכריות הוצאה אל השמש הנעימה שהואילה בטובה להציץ אחרי ימים של גשם וקור. בעצלות קלה של בוקר, נשכבתי לי על המיטה מעלעלת בעיתון. לפתע משום מקום, כאב מתוק באחוריי, ועוד ועוד, הבד הקל של חצאיתי הופשל אל על, מגלה את אחוריי, והמכות ניתכות בעוצמות ובמרווחים שונים. אף פעם לא אנחש מאיפה תבוא ובאיזו עוצמה, תמיד מופתעת, אף פעם לא מוכנה.
ואתה מאפשר לי לגמור בתוך התערובת הזו של עונג וכאב.

ואט מתרגלת להתעורר לקולות אחרים בבוקר. אילו הם קולות שבקלות ניתן לא רק להתרגל אלא גם להתמכר להם.

---------------------

אני יוצאת מבין השמיכות החמות לאיטי, החום שלהן עוטף מפנק, בלילה לא פעם סידר סביבי את השמיכות, דואג לי, שלא יהיה לי קר חלילה.
להכין לו את הקפה בדיוק לפי טעמו, להתכרבל בין רגליו, לרגליו, הדבר הראשון שטועמת בבוקר.

יום שישי - קניות לשבת, ארגונים, על הכיריים סיר אורז פרסי על מצע תפוחי אדמה, קציצות ברוטב עגבניות ופטריות, סלט חי, ועל השולחן הנרות דולקים, ויין אדום שנפתח ונושם...
ועל אף, ולמרות היום הארוך, אני יוצאת רעננה מהמקלחת, ואנו יושבים יחדיו לסעוד, הנרות המרצדים מעניקים הרגשת חמימות, בקבוק היין נמזג ומתרוקן, ואני שותה ממנו לרוויה, ואני שלווה, מחוייכת, אני נמצאת כמעט בדיוק במקום שלי.
למה כמעט? כי בדיוק במקומי אהיה רק למחרת....
עוד בטרם פונה השולחן ונשטפו הכלים, הורשתי לפרוש למיטה. אך המטבח חזר לקדמותו בטרם עצמתי עייניי. כמעט מייד עם הניחי את ראשי על הכר, נרדמתי, וחיוך מרחף על שפתיי.

תודה אדוני על יום שישי

נדמה שרק אתמול ירדתי בתחנה,
החבר'ה בקיוסק ליד מחייכים לקראתי, מזהים, הבוקר רק קפה בבקשה, להתחמם, נשארו רק כמה דקות עד שאסע חזרה. התיק על כתפי כבד מזכיר לי איך אתמול פסענו על האדמה הבוצית אוספים אבוקדו מעצים שנפגעו מעט בקרה, ותפוזים שמצויינים למיץ.
אתה אוחז בשקית עמוסה לעייפה ואח"כ לוקח מידי את שלי.
אבל אני מקדימה את המאוחר לא?
בערב כשהגעתי אחרי מנת המרק הטעימה, וכששב הסדר למטבח הוראותיך הגיעו, פשוטות.
ישבתי מולך רק גרביונים אפורים ומגפיים, חבל נקשר היטב סביב שדיי קושר את ידיי מאחורי גבי, אני יושבת זקופה על קצה המיטה, אתה מקשט אותן באטבים, מאפשר לי לספוג את הכאב לתוכי, עיני עצומות, הקיין בידך, מתחיל בהצלפות קלות, שהולכות ומתחזקות, עוד ועוד, ואני ממשיכה לשבת זקופה, אנקות נפלטות מפי, אני נופלת אחור אל המיטה, "תתיישבי" את פוקד, ואני מצליחה על אף ידי הקשורות, לחזור למצב ישיבה. הכאב מתפצפץ בגופי,עוטף אותי, ואז אתה מפסיק.
"פתחי את הפה"
"קדימה זונה תשתי"
ואני נחנקת, משתנקת חלק שותה חלק ניגר על גופי...
אתה משחרר אותי, מתיר את כבלי, ידי נשארות מאחורי גבי, בדיוק כפי שהורתה לי מתחילה.
אני מסירה את מגפיי, ואת הגרביון, ונשלחת למקלחת לכרוע והפה פתוח, המים החמים יורדים על גופי, ואתה ממשיך לשטוף את פי וגופי במימיך, הדמעות שצרבו את עייניי כשישבתי על מטתך, זולגות כעת ומתערבבות עם מימיך, ומי המקלחת. "תתקלחי כלבונת", אתה אומר לי, אני ממתין לך.
אני מתרוממת מביטה בעצמי במראה שמולי, שדיי כתם אחד גדול וצבעוני.
יפה כלבונת עינייך מחייכות אלי, ידיך לוטפות את ראשי. "אני גאה בך".
עם אותו חיוך ואותה גאווה
שבוע חדש אני מתחילה.

לבוא מצינת הלילה, לבית חם.
להניח את התיק ולתלות את המעיל על קולב.
להתישב אל השולחן,
קערת מרק מהבילה
ובתוכה כרע עוף עסיסי,
מונחים על השולחן.
וכוס מיץ שנסחט זה עתה,
מתפוזים שאך אתמול עוד היו על העץ.
ולי לא נותר אלא
לברך את ידיך אדוני
ולאמר לך תודה.
תודה לך על הכל.
ותודה אדוני על הסימנים
המקשטים כעת את עורי,
מידי פעם, אני מביטה בהם ומחייכת.
לא עוד עור צחור אדוני,
האותות שהשארתי בי מחממים את ליבי,
כמו המרק שקודם חימם אותי.

מישהו דיבר איתי פעם על הפרדוקס כביכול שבין קנאה לרכושנות.
הוא לא היה מסוגל לחשוב על כך שאהובתו (בטרם היתה לשפחתו) תהיה של אחר, אך מצד שני אין לו בעיה למסור אותה זמנית לאדון אחר, להפך הוא מרגיש גאווה עצומה מכך, כי בעיניו זה סימן שהשפחה שלו יותר טובה, מוצלחת, מושכת וכו'.
אני אמרתי שזה פשוט עיניין של שליטה.
על הרכוש שלך יש לך שליטה, אתה בוחר אם לתת, למי ומתי, בעוד שאם היא אינה רכושך, ואין לך שליטה על מה שקורה איתה, שהרי היא אינה חייבת לך דין וחשבון, אז עולה בך הקנאה.

נשאלתי על ידי מישהי, איך את לא מקנאה, איך לא מפריע לך נושא הבלעדיות, שלי ורק שלי.
איך אני מסכימה לכך שלאדון שלי יהיו אחרות.
ניסיתי להסביר לה את ההבדל המהותי בין הקנאה לרכושנות. לא חושבת שהצלחתי.

אני בחורה קנאית אבל הקנאה שלי מניעה אותי אחרת, היא הופכת אותי ליותר טובה, היא מדרבנת אותי להיות הכי. כשהייתי תלמידה, קנאתי בחברתי שידעה לצייר טוב ממני, הפכתי את הקנאה הזו לאנרגיה חיובית, ותרמתי אותה לשיפור ושכלול יכולת הציור שלי, למדתי לבטא את עצמי בדרכי בעזרת הצבעים והבד.

מאוחר יותר קנאתי באלו שקבלו ציונים טובים ממני באנגלית, בעצם כולם קיבלו ציונים יותר טובים ממני, הייתי הכי גרועה בכיתה, בבית הספר, או כמו שאמרה אז המורה:"מעולם לא נתקלתי בתלמידה כל כך גרועה". השנים גלגלו אותי כך שכשהייתי סטודנטית, באחת השנים בהם לצד העיוני היינו מלמדים מעשית בכיתה, הייתי מסופחת אליה, הפכתי למורה לאנגלית, (ויעידו תלמידי לשעבר, מורה לא רעה בכלל).

במערכת של שליטה אני לא רואה מקום לקנאה בטח לא מהצד הנשלט. אני יודעת את מקומי, ואני שואפת תמיד לשפר את עצמי, להיות הכי... להיות ראויה שוב ושוב לשאת את השם כלבת אלפא, על כך אני אשמור בקנאות רכושנית 😄 זה שמי, הוא מגדיר אותי, את מקומי, ואת תפקידי.

ואני? אני רק מחפשת לי כלבה אותה אאמן ואחנך, אתן לה את הכלים שקבלתי אני, אהיה שם עבורה, ואם היא תרצה ורק אם היא תבקש ותמצא ראויה אולי גם תהיה לאדוני לכלבה. אז למה לי לקנא בבת טיפוחיי? להפך היא תהיה לי מקור לגאווה לא? נשמע מוזר? כן, גם היא לא הבינה, אבל מי שבאה עם בטחון עצמי, מי שבאה עם הידיעה מי היא ומה היא, אין לה צורך או סיבה לקנא.

אני רואה ברצון לבלעדיות (מלבד היותה סוג של "שליטה מלמטה" גם אות לחוסר בטחון. חוסר בטחון של הנשלטת בעצמה, בשוויה, בחשיבות שלה בעיני אדונה, ואף מעבר לכך חוסר בטחון ואמון באדונה.

כשאני מדברת על אדון ונשלטת, אינני מדברת על אלו שזה משחק ותוספת ותיבול עבורם. כל מה שאני כותבת אינו שייך לעולמם ולכללים שלו. אני מדברת כעת על אנשים שהשליטה והכניעה בחייהם היא טוטאלית, שלמלה אדון יש משמעות והשפעה הרבה יותר עמוקה ורחבה, והאחריות הנובעת ממנה, מקיפה וכוללת.

לרוב אני קוראת כמה ספרים בו זמנית, כל ספר שונה מחברו במהות, בתוכן ובסגנון.
אחותי ציידה אותי ברומן למשרתות מהסוג שתוך שעות ספרות נקרא מקצה לקצה "חיזור סוער", ספרים אלו הם קומדיות מעניינות שנועדו לרוקן את המח ממחשבות ולתת לו מנוחה.
ידיד טוב צייד אותי בספר "The Face", מתח, רצח, ומיסתורין על טבעי מהסוג האהוב עלי, ספר עבה בכריכה רכה, ואנגלית אמריקאית אך לא רעה.
ציידתי את עצמי בחנות הספרים הקרובה ב "אחוזת הווארד", קלאסיקה אנגלית משובחת, תחכום מעודן ומושחז היטב.
הספר הרביעי ברשימה הוא "סיפורה של O", ההוראות היו ברורות, לקרא אותו לפחות פעמיים, פעם ראשונה להיכרות, פעם שניה לתובנות.
אני חושבת שלקח לי כ 4 שעות לקרא את הספר פעם ראשונה, אי אפשר היה להניחו, הייתי חייבת לדעת מה יקרה איתה אח"כ ואיך כל זה יגמר, הפעם השניה היתה הרבה יותר איטית, הספר מאפשר לך הרבה מאד מקום לדמיון.
בפרק הראשון מאהבה של O לוקח אותה ל"רואסי" שם היא מתוודעת לאגודה ולחוקיה, שם לראשונה היא טועמת את טעם השוט, את כובד הקולר על הצוואר, את תחושת ישבנה העירום על הריפוד כל פעם שהיא מתיישבת, ובעיקר הידיעה שכל איבר ואיבר בגופה כבר לא שלה אלא נועד לסיפוקו ועינוגו של כל מי אשר יחפוץ בה. בתחילה מאהבה אומר לה שכל מי שמלקה אותה, מצווה עליה, בועל אותה עושה זאת בשמו ובשליחותו, וכך עליה להסתכל על הדברים, O משתמשת באהבתה על מנת להתמודד עם הכל, היא מבקשת ניחומים בידיעה שמאהבה אוהב אותה, רוצה בה וגאה בה.
ככל שהיא מושפלת יותר, כואבת יותר, כך היא צומחת יותר, משתנה, הופכת להיות יותר נשית, אופף אותה קסם, שהאנשים סביבה לא מסוגלים לזהות, אך מוקסמים ממנו לא מעט.
מאוחר יותר, אחרי שיצאה מהטירה ואחרי שפגשה בסר סטיבן, אחרי שסקרה את ההיסוטריה שלה עצמה, O מגיעה לתובנות חדשות לגבי עצמה, ולגבי מאהבה לשעבר, שכן היא הופכת לרכושו של סר סטיבן, ומאהבה מאבד בעיניה את כל ההילה ששמרה עבורו בתחילת דרכה והוא הופך לקראת הסוף למגוחך בעיניה.
הקריאה בספר הזה מטלטת טלטלה הגונה, הוא זורק אותי ממקום למקום בקיצוניות רבה, ומעורר המון מחשבות ותחושות לכאן ולכאן, ובעיקר, לו הייתי אני שם, איך הייתי אני מתמודדת אם בכלל עם כל מה שהיא עברה.
איפה "חיזור סוער" כשצריך אותו? האם הבת והמאהב השרמנטי והשזוף מהקאריביים, ממש "קומדיה דל ארטה" בהשוואה.


בקורת מעניינת ביותר על הספר

"הגשם כיסה את אספלט הכביש ביום הכי קר בשנה"....
בלי שום קשר לכלום אני פשוט אוהבת את השיר הזה, ובימים כאלו כשסוף סוף רטוב בחוץ וחם בפנים השיר הזה רץ בתוכי.
"ואולי, אתה פה חסר לי...."
זה לא שאתה לא פה, אתה תמיד פה איתי בתוכי חלק בלתי נפרד מהווי יומי, מרגע שאני קמה, ועד שאני הולכת לישון, ולפעמים אפילו מסתנן אלי בשנתי, לתוך חלומותיי.
לפעמים אני חשה כאובדת, כנמוגה מפניך, כאילו נוכחותך, תופסת כל מקום ופינה, עד כי כמעט לא נותר דבר.
ולא, לא שאני נעלמתי, ממש לא, אלא שאני חיה, נושמת, פועלת, אחרת; משהו בתוכי השתנה, בעצם משתנה, כל יום שעובר אני קצת אחרת, אני מרגישה איך אתה חורט בי אותך. משאיר בי את סימניך, גלויים לעין או גלויים רק ללב.
אני שלווה יותר, מחוייכת, נינוחה יותר מצד אחד, מצד שני אני לעיתים מוטרדת, מודאגת, מדברים כל כך קטנים, ושטותיים, דברים שיראו לי מצחיקים, עוד שבוע, שבועיים. עכשיו נשאלת השאלה, נו........... מאין לך לדעת זאת כלבונת? מאד פשוט אני עונה, בדיוק כפי שאני צוחקת לאותן בעיות קטנות שטרדו את מנוחתי אך לפני פחות מחודש.
ואין פה בכלל אולי...
אתה פה חסר לי....
מתגעגעת