ללמוד לראות אחרת

היום שלי הולך ומתמלא יותר ויותר כל פעם קצת.
זה מתחיל מרגע שבו אני פוקחת את עיני, ואולי עוד בטרם, כשאני עדין מרחפת בין יקיצה ועירות, אני שומעת את קולך ממלא את ראשי, כל הדברים שנאמרו עוד בטרם נרדמתי שבים אלי עוד בטרם התעוררתי.
מטלות הבוקר הרגילות, ואני בעבודה, הדקות מתקתקות כל כך לאט חייבת להספיק את הדואר של תשע, אבל ראשי מלא אותך, מחכה כבר לשניה בשעון שבה אוכל סוף סוף לברך אותך בבוקר טוב.
לפעמים במהלך העבודה, על אף הלחץ והאינסנסביות שבה, הרהורי נודדים אליך.
אני מחפשת אמתלות שונות ומשונות כולן מוצדקות לחלוטין, כדי להתקשר.
לשמוע את צחוקך המתגלגל.
"מרימה תחת כלבונת?"
"אני? רק כדי להכינו לך להצלפה"
אבל האמת חייבת להאמר שבפעם האחרונה די פשלתי (כבר כתבתי על זה לא?)
חייבת ללמוד עוד הרבה כל כך, ללמוד לספוג להכיל, להיות לרצונך, כרצונך.
אני רגילה להיות סוסת פרא, אך נפשי כמהה לך, לשוטך, להיות כנועה ומתמסרת.
להיות לך.
מטלותיי הופכות את שגרת יומי למעניינת ומאתגרת יותר ויותר כל פעם.
הן כל כך שונות ומגוונות, בלי פטפוטי ביצים ושאר ירקות, בלי משחקי ילדים ושטויות.
מעולם לא הרגשתי כל כך שלוה מאושרת, מלאה.
מעולם לא הרגשתי צורך מתמיד ופשוט
לאמר לך מילה אחת
תודה.
עת אני עוצמת את עיני ושוקעת בתרדמה נינוחה, מלווני קולך המברכני בשינה ערבה.

אתמול קבלתי אישור,
המילים החמות עדין מהדהדות באוזנייי
"את יכולה להוסיף משוייכת ליד שמך כלבונת".
הכרת תודה וגאווה התערבלו ומלאו אותי עד גדותיי.
אבל הנה אני חוזרת אל בין רגלייך כפויית טובה וחפויית ראש
שהרי באותה הנשימה אכזבתיך אתמול. (ונודה על האמת אף הבוקר)
לא עמדתי
התפתלתי
חמקתי
ורציתי ובערתי לעוד
כל כך רציתי עוד
אך שתקתי
ולך יש כל כך הרבה סבלנות אלי
וזה מדהים אותי כל פעם מחדש
לפעמים אני מרגישה כתינוקת
המדדה את צעדיה הראשונים.
נופלת וקמה, מקבלת מכה ואז נשיקה.
תודה

ואני חשבתי שאני יודעת הרבה
שאני מכירה את עצמי ואפילו די מקרוב 😄
מתברר שיש לי עוד לא מעט מה ללמוד
וזה כייף מוחלט וטהור.
יש לי מורה דרך מעולה.
איש עם המון הבנה וסבלנות.
והוא מחליק לי את דרכי,
מאפשר לי ללמוד את עצמי.
משפיל ומרומם
מכאיב ומלטף
בנשימה אחת חנוקה
אני צוחקת, אני בוכה
טוב לי איתך

הדברים הקטנים
שם בדיוק בדברים הקטנים אני נופלת.
זה לא שהם באמת קטנים,
הם לא קטנים בכלל,
הם רק מתחפשים לקטנים.
עם הדברים הגדולים, או לפחות אילו הנחשבים כגדולים,
אין לי בעיה, הם בולטים בשטח.
אי אפשר להתחמק מהם, הם פשוט שם.
ושלא יהיו חלילה אילו אי הבנות, אין לי שום כוונה לחמוק מהם להפך,
טוב לי שהם שם, הם מעלים חיוך על פני.
הבעיה היא דווקא עם הקטנים, האגביים היומיומיים.
אילו הדברים שבתוכם מתחבאת המהות האמיתית של ההרגשה.
או שאת מרגישה כך או שלא.
כי אם הקטנים הללו חומקים ממך כנראה שדבר עדין לא טבוע בך,
בטח לא ההרגשה.
כי עם ההרגשה הזו את צריכה לקום ועם ההרגשה הזו את הולכת לישון.
והיא מלווה אותך תמיד.
כשההרגשה הזו היא אמיתית ונכונה היא עולה ומלבלבת,
משתרגת בתוך גופך ונשמתך.
אז רק אז את מודעת באמת למהות של הכניעה וההתמסרות.

מצחיק אותי שאנשים שלא מכירים אותי או יודעים מי או מה אני
מרגישים צורך עמוק לשפוט אותי ואת דרכי.
האם מי מכם הכותב עלי פוסטים בפורומים או בבלוגים טרח לשניה אחת לעצור ולשאול אותי שאלת הבהרה אחת?
האם מי מכם טרח לפנות אלי בפרטי?
ממה אתם מפחדים? אני נראית מסוכנת או נושכת?
או שאולי אני נדמית בעיניכם כזו חלשה ,מבולבלת, חסרת עמוד שידרה, רכיכה?
(הרגע תאתי מדוזה, כנראה שאולי בכל זאת יש כאן סכנת כוויה)
או אלי דרך הניסוח שלי גורמת לכם לחשוב שאולי בטיפשה עסקינן?
ויותר מכך, גם הבנתי שזו לא בכלל אני שכותבת אלא חלילה, לאדוני יש את הסיסמא והוא כותב פה בשמי?
ואולי יותר מכך, אני בכלל לא קיימת ,לא באמת, אלא פרי דמיונו ההוזה של איזה דום דמיקולו?
ולא נותר לי אלא לצחוק.
שלום לכם מקהלה עליזה 😄

מישהי כתבה ואני מצטטת בכוונה:
"שלטות אמורות להיות קטנות כאלו ומבולבלות, עם כל מיני תסבוכות נפשיות... והאדון אמור להיות דמות אבהית, סמכותית ומכוונת." (היא יוצאת חוצץ נגד התופעה, ונגדי כמי שלדעתה מייצגת אותה)

אותה כותבת מודה בעצמה שהיתה כזו, וטוענת בפוסט נלבב במיוחד שאף אני כזו או לחלופין מחפשת אחת כזו.
ולי לא נותר אלא לגחך ולאמר, היכן יפתי בכל אשר כתבתי עד היום נרמז בדרך זו או אחרת שאני כזו? או שלחלופין מחפשת אחת כזו? אני לא פסיכולוגית ולא פסיכיאטרית ואינני חפצה בנפש חלשה או בעייתית או שרוטה (ולא חסרות נפשות כאלה כאן, בעיקר כאלה שחושבות שהן כבר לא). ההפך הגמור, אם אין בך חוסן נפשי, חוזק פנימי, אין לי צורך בך, שהרי תשעממי אותי תוך שניה.

בנות יקרות, הבהרה ברורה
אין לי כוח לטיפשות, חלשות אופי, משענת קנה רצוץ. לא מחפשת חדלות אישים המפחדות מהצל של עצמן, רק אם את בטוחה בעצמך, עם אישיות ברורה וחזקה, רק אם בין שני אוזנייך יש יותר מאשר גרגר אפונה, רק אז הינך מוזמנת לפנות אלי בברכה.
ובאשר לשאר, כשאתם / אתן כותבים או כותבות עלי, אני מרשה לכם או לכן להסיף לינק לבלוג המדובר 😄
ואני מבטיחה מענה כלשהו, בתנאי שתשלחו לי לינק למה שכתבתן שהרי, זמני לא בידי לקרא את כל הפוסטים כאן. 😄
תודה מראש
כלבת אלפא

כן מחפשת,
בעבר חיפשתי אדם
שיענה על הצורך שבי,
בהתחלה אפילו לא ידעתי להגדיר בדיוק מה הצורך הזה
ובעצם מה אני רוצה מאותו אדם.
מן הסתם במהלך שיטוטיי נתקלתי לא אחת, באבנים ומהמורות בדרך.
מעדתי לא אחת, אך למדתי היטב על בשרי ונפשי מה אני מחפשת, מה אני רוצה.
מה אני חסרה.
ידעתי לשאול, ויותר מכך נשאלתי.
רבות מהשאלות היו מטומטמות לחלוטין.
אך מידי פעם נתקלתי באנשים ששאלו את השאלות הנכונות.
שאלות שגרמו לי לחפור בעצמי היטב.
שאלות שהביאו איתם תשובה.
תשובות שתפרו לי חליפה למידתי.
וכעת אני מחפשת שוב.
הפעם אני מחפשת מישהי שהינה כמו שהייתי אני.
אובדת במבוך, מלאה תהיות ושאלות.
מישהי הזקוקה ליד מכוונת,
לחיבוק עוטף וחם.
להצלפה מכוונת היטב.

קמט דאגה הסתמן לו על מצחי, ובקע דרך קולי.
"מה מטריד אותך כלבונת"?
קשה לי להפוך את התחושות למילים אדוני
קשה לי להסביר מה טורד את מנוחתי.
לפעמים יש נקודות שפשוט מסרבות להתחבר,
ופחדים ישנים נושנים
מרימים ראש ומצייצים.
"כלבונת", אתה מאמץ אליך אותי,
וקולך מחמם את ליבי.
"השאירי את כל דאגותייך לי"

הוא יכול לשמוע את החיוך שלי.
אינני יודעת איך
אבל שניה אחרי שחיוך מאוזן לאוזן נמתח לו, אני שומעת את צחוקו,
וקולו הטוב מהדהד
"תמחקי את החיוך מהפנים כלבונת"
אבל איך?
איך אפשר למחוק את החיוך?
לעיתים אני חושדת, שהוא מרחוק ממש קורא את מחשבותיי.
כי אפילו אני ביני לביני לא מבינה
מה הוא אמר שגרם לי
כך
בפשטות
לחייך

כשהייתי קטנה קראתי את ספריו של נחום גוטמן, אהבתי את שפתו המיוחדת ואיוריו המיוחדים עוד יותר. יותר מכולם אהבתי את ההווי של אז שהשתקף היטב מהספר: "החופש הגדול או תעלומת הארגזים", ומהספר "שביל קליפות התפוזים".
ואני, אני אוהבת תפוזים, ואף יותר מכך אני אוהבת סימנים.
ככלבת אלפא יש שני סוגי סימנים שאני אוהבת במיוחד.
הסוג הראשון הוא הסימנים על גופי
קשת צבעונית על רקע עורי הלבן.
אותות שאני נושאת בגאווה, אותות של התמסרות, אותות של שליטה.
סוג הסימן הזה הוא ברור, מוחשי ואי אפשר לפספס אותו.

יש עוד סימן נוסף הוא פחות מוחשי, לא תמיד ניתן לראות אותו, או להצביע עליו,
אך הוא בהחלט מורגש.
הסימן
שכלבת אלפא היתה כאן.

מה אתה רואה? - נחש
מה אתה רואה? - עמוד חשמל
מה אתה רואה ? - תיבה
אנשים רואים פיסה קטנה מפאזל
ומיד מנחשים את כל התמונה
על סמך מה?
ואולי הנחש, עמוד החשמל והתיבה הם בכלל אותו פיל מסיפור הודי עתיק?
איך הפכתי בשניה לרכיכה חסרת בינה וחוט שידרה?
כי מישהו בחר להבין את מה שקרא לרצונו.
האם שאל לדעתי?
הרי הוא יודע יותר טוב ממני מה אני בלי להחליף עימי מילה.
מיד קפץ ראש לבריכה ריקה.
נו שיהיה, לא כל יום אדם מוכיח קבל עם ועדה עד כמה הוא
יותר אישון מאדון
😄
"ואידך זיל גמור"