ללמוד לראות אחרת

נדמה שרק אתמול ירדתי בתחנה,
החבר'ה בקיוסק ליד מחייכים לקראתי, מזהים, הבוקר רק קפה בבקשה, להתחמם, נשארו רק כמה דקות עד שאסע חזרה. התיק על כתפי כבד מזכיר לי איך אתמול פסענו על האדמה הבוצית אוספים אבוקדו מעצים שנפגעו מעט בקרה, ותפוזים שמצויינים למיץ.
אתה אוחז בשקית עמוסה לעייפה ואח"כ לוקח מידי את שלי.
אבל אני מקדימה את המאוחר לא?
בערב כשהגעתי אחרי מנת המרק הטעימה, וכששב הסדר למטבח הוראותיך הגיעו, פשוטות.
ישבתי מולך רק גרביונים אפורים ומגפיים, חבל נקשר היטב סביב שדיי קושר את ידיי מאחורי גבי, אני יושבת זקופה על קצה המיטה, אתה מקשט אותן באטבים, מאפשר לי לספוג את הכאב לתוכי, עיני עצומות, הקיין בידך, מתחיל בהצלפות קלות, שהולכות ומתחזקות, עוד ועוד, ואני ממשיכה לשבת זקופה, אנקות נפלטות מפי, אני נופלת אחור אל המיטה, "תתיישבי" את פוקד, ואני מצליחה על אף ידי הקשורות, לחזור למצב ישיבה. הכאב מתפצפץ בגופי,עוטף אותי, ואז אתה מפסיק.
"פתחי את הפה"
"קדימה זונה תשתי"
ואני נחנקת, משתנקת חלק שותה חלק ניגר על גופי...
אתה משחרר אותי, מתיר את כבלי, ידי נשארות מאחורי גבי, בדיוק כפי שהורתה לי מתחילה.
אני מסירה את מגפיי, ואת הגרביון, ונשלחת למקלחת לכרוע והפה פתוח, המים החמים יורדים על גופי, ואתה ממשיך לשטוף את פי וגופי במימיך, הדמעות שצרבו את עייניי כשישבתי על מטתך, זולגות כעת ומתערבבות עם מימיך, ומי המקלחת. "תתקלחי כלבונת", אתה אומר לי, אני ממתין לך.
אני מתרוממת מביטה בעצמי במראה שמולי, שדיי כתם אחד גדול וצבעוני.
יפה כלבונת עינייך מחייכות אלי, ידיך לוטפות את ראשי. "אני גאה בך".
עם אותו חיוך ואותה גאווה
שבוע חדש אני מתחילה.