השמש עלתה בשמים, הקפה החם והקארוסון ליד, הוגשו ליד מיטתך. "תתלבשי, אנו יוצאים וקחי איתך שקיות". מתלבשת, נועלת את מגפיי, ואנו נהנים מקרני שמש חמימות של בוקר. האדמה בוצית, זרועת שלוליות, שורות העצים נמתחות עד האופק, קצות עליהם חומים מהקרה. רוב הפרי כבר נקטף, אך בשקית אני אומדת לפחות 5 ק"ג אבוקדו בדרגות הבשלה שונות. ואותה כמות של תפוזים בשקית השניה. את כל הכבודה כמעט סחבתי למחרת הביתה.
ערמת כסתות, שמיכות וכריות הוצאה אל השמש הנעימה שהואילה בטובה להציץ אחרי ימים של גשם וקור. בעצלות קלה של בוקר, נשכבתי לי על המיטה מעלעלת בעיתון. לפתע משום מקום, כאב מתוק באחוריי, ועוד ועוד, הבד הקל של חצאיתי הופשל אל על, מגלה את אחוריי, והמכות ניתכות בעוצמות ובמרווחים שונים. אף פעם לא אנחש מאיפה תבוא ובאיזו עוצמה, תמיד מופתעת, אף פעם לא מוכנה.
ואתה מאפשר לי לגמור בתוך התערובת הזו של עונג וכאב.
לפני 16 שנים. 8 בפברואר 2008 בשעה 8:02
