ללמוד לראות אחרת

"הגשם כיסה את אספלט הכביש ביום הכי קר בשנה"....
בלי שום קשר לכלום אני פשוט אוהבת את השיר הזה, ובימים כאלו כשסוף סוף רטוב בחוץ וחם בפנים השיר הזה רץ בתוכי.
"ואולי, אתה פה חסר לי...."
זה לא שאתה לא פה, אתה תמיד פה איתי בתוכי חלק בלתי נפרד מהווי יומי, מרגע שאני קמה, ועד שאני הולכת לישון, ולפעמים אפילו מסתנן אלי בשנתי, לתוך חלומותיי.
לפעמים אני חשה כאובדת, כנמוגה מפניך, כאילו נוכחותך, תופסת כל מקום ופינה, עד כי כמעט לא נותר דבר.
ולא, לא שאני נעלמתי, ממש לא, אלא שאני חיה, נושמת, פועלת, אחרת; משהו בתוכי השתנה, בעצם משתנה, כל יום שעובר אני קצת אחרת, אני מרגישה איך אתה חורט בי אותך. משאיר בי את סימניך, גלויים לעין או גלויים רק ללב.
אני שלווה יותר, מחוייכת, נינוחה יותר מצד אחד, מצד שני אני לעיתים מוטרדת, מודאגת, מדברים כל כך קטנים, ושטותיים, דברים שיראו לי מצחיקים, עוד שבוע, שבועיים. עכשיו נשאלת השאלה, נו........... מאין לך לדעת זאת כלבונת? מאד פשוט אני עונה, בדיוק כפי שאני צוחקת לאותן בעיות קטנות שטרדו את מנוחתי אך לפני פחות מחודש.
ואין פה בכלל אולי...
אתה פה חסר לי....
מתגעגעת