באופן קבוע וחד פעמי

כבר שלושה שבועות לסירוגין שהוירוסים המטורפים של החורף הזה השתלטו לנו על בני הבית ובעיקר על הסנדוויצ'ית הקטנה,
שלושה שבועות של לילות ללא שינה, הקפצות לילה לפיפי/קיא/אקמולי/תה צמחים להרגעה, בקבוקים של אקמול מפוזרים בבית כמעט בכל מקום, כן גם אני בעד להוריד חום באופן טבעי ולתת לגוף להתמודד לבד אבל ראבאק, לכו תתמודדו אתם עם 40.5 מעלות חום ובכי הסטרי של מלאכית קטנה כזו שמתלוננת על כאבי ראש ובטן יום ולילה.

אז אחרי שההתקף השני של המחלה סחב אותנו בשיאו גם לחדר המיון (מספיק הריח של בתי החולים בשביל להכניס אותי לחרדה) החליט הוירוס הטורדני לעזוב את הגוף הקטן הזה ולצאת לחפש לו מקום מגורים מרווח יותר, הוא לא היה צריך ללכת רחוק המניאק כי אני שהייתי בימים האחרונים צמוד צמוד לסנדוויצ'ית, עשיתי לו חיים קלים במעבר לדירה החדשה והמרווחת שלו, לכאן כפי הנראה הוא החליט לצרף כמה שותפים חדשים כמו צינון חולשה וכאבי גרון, מי אמר סטרפטוקוקוס ולא קיבל?

כמה פינטזתי על היום הזה שבו הילדים בגנים ובבית ספר, האינטיליגנט עסוק בעניניו ואני מפנה מספר שעות (08:00-13:00 ליתר דיוק)
סוף סוף רק לעצמי. כבר שכחתי איך זה מרגיש.

כמה תוכניות ורעיונות היו לי אבל לחיים תוכניות משלהם, לאט לאט אך בביטחה העבירו את חפציהם חיידקים קטנים וחתרניים, זה התחיל בהתעטשויות הגדולות, אחריהן הגיעו התחושות המעיקות בגרון, אליהן הצטרפו כאבים בשרירים באוזניים צוואר בברכיים וכל התוכניות לבלות בוקר של שמש בחוץ התמוססו להן כמו הסוכר בחליטת התה עם הג'ינג'ר שאמור לעזור לי לעבור את השעות הבאות בשלום.

וכל זה קרה ביממה אחת בלבד.

אז עכשיו אני מגיפה תריסים סוגרת טלפונים ונכנסת למיטה בתקווה שכשאקום אגלה שאולי הספיק להם לבלות 24 שעות בחברתי והם יחליטו להמשיך בנדודיהם.

לא עושה סקס בינתיים לא רק בגלל שהאינטיליגנט בסקי והגוף חלש מדי כדי לשחק עם עצמי לבד, פשוט לא רוצה לגרום להם לחשוב שמעניין כאן או שיש שכנים נחמדים שלא יחליטו להשאר בסוף, על התוכניות לסוף השבוע אני ממש לא מתכוונת לוותר.

אאאאאאאפפפצ'צ'צ'צ'יייייייי