באופן קבוע וחד פעמי

כבר יומיים שאני מנוטרלת מכל מגע עם העולם הוירטואלי, לא נכנסת לא בודקת לא קוראת ולא כותבת. המוח מנוון.

המחלה השתלטה על כל חלק בגוף וכבר יודעת שלא אוכל לפעול על פי התוכניות שהיו לי. הגוף חלש וסובל, הכאבים בריאות, בגרון, בעורף, באוזניים וכל המיחושים הנלווים פשוט שיתקו אותי טוטאלית. כבר לא זוכרת מתי הייתי חולה פעם אחרונה אבל זה מרגיש נורא בעיקר נוכח העובדה שאני ממש לא יכולה להתפנק איך שבא לי, בעיקר לא להתנטרל מעבודה (ככה זה כשאת עצמאית ופרפקציוניסטית) יש מחוייבויות שאי אפשר לדחות/לבטל וזה די מתסכל.

מצד שני ישנה הגאווה העצמית סביב היכולת לאסוף את כל הכוחות כדי לצאת מהמיטה לכמה שעות, לעטות מסיכה ולתת מעצמך בלי שאף אחד יחשוד שמשהו איתך לא בסדר ואז לחזור לאוטו להוריד את המסיכה ולהרגיש איך שהמחלה חוזרת לנוח בגוף העייף לעוד כמה שעות טובות.

ברגעים כאלו נראה שעדיף היה לוותר על הגאווה המטופשת תמורת הבריאות כי בדרך הזו יש להודות הגוף לא יוכל להבריא כמו שצריך, וגם אם נדמה שהצלחתי לעבוד על כולם ואיש לא הרגיש שאינני בשיאי, בסופו של דבר אני עובדת רק על עצמי ומוסיפה לי על הדרך עוד מס' ימים של המרחות על המיטה בליווי כאבים ותלונות. בקיצור..דילמה.

לא סומכת על אף אחד שיעשה את העבודה כמוני וזה הורג אותי כשאני נאלצת להגיע למצב כזה של אין ברירה וכמה שהגוף מאותת לי שהגיע הזמן לנוח אני כמו לא קוראת את הסימנים וממשיכה כרגיל, כמו האנשים האלו שנוסעים ולא מתייחסים למד של הדלק, כל פעם כשהם עוברים ליד תחנה הם אומרים לעצמם "נמשיך עוד קצת..בטח יש מספיק דלק..זה רק עוד 25 קילומטר " וזהו..לאט לאט הוא מפסיק לשלוח אותות מצוקה ואלו מצידם בטוחים שניצחו במשחק.. עד שהאוטו נכנס למצוקה נשימתית אמיתית ופשוט עוצר מלכת.

אז לנולימיט אני לא אגיע היום חרף הרצון העז שלי להיות ביומולדת של אורלי המדהימה ולראות את כולכם יפים וזוהרים כמו תמיד.

יש רגעים, גם של מחלה שבו הזמן עוצר כדי שנוכל להתבונן קצת על חיינו מהצד ולעשות חשבון נפש.
שילשום, שניה לפני שהורדתי את המסיכה בסוף לילה של עבודה, אמרתי לאחד הבחורים שהיו במקום:

"אתה בסדר אתה"
"דווקא לא" הוא ענה לי
"בהחלט כן" התעקשתי
"למה את חושבת ככה?" הוא תמה
"כי אתה בא לחיים בגישה פתוחה, ממקום של למידה ולא של קבעון, אין לך חשש ללמוד דברים חדשים ששונים מדרך החיים שבה גדלת וזה גדול, אין ספק שככה תוכל רק להתקדם ולהנות ממה שהחיים צופנים לך כי אתה לא פוחד להתנסות וללמוד."

הוא שתק רגע ארוך, כמעט ארוך מדי ואז אמר לי "אני לא הייתי כזה כל הזמן, אני למדתי ללמוד"
חייכתי לנוכח המילים שבחר ואחרי שניה חזר עליהן שוב מרוצה מעצמו "אני למדתי ללמוד"

שיעור חשוב היה לי שם במקום ההוא שבו אני זו שבאה ללמד אחרים, אני אוהבת את הימים האלו בהם אני חוזרת הביתה עם תובנות חדשות.

למדתי ללמוד..שיננתי את מילותיו בדרך הביתה באוטו..כל כך פשוט, כל כך חכם, אכן משהו שצריך ללמוד ממנו.

שיהיה לכולכם רק טוב,
שבת שלום.