באופן קבוע וחד פעמי

התקופה האחרונה היא מהמוזרות שידעתי לאחרונה, את הקודמות אם אף אחד לא יתעקש להזכיר אני נוטה לשכוח, כנראה בגלל העובדה הפשוטה שזו המשמעות הנסתרת של "תקופה", פיסת חיים שמלווה אותך פרק זמן לא ברור שבו אתה בעיקר "מתמודד" עם אותה "תקופה" כך שכל עוד אתה טוען להגנתך שממש עכשיו הסתיימה לה תקופה הרי שלרוב אתה מאוד טועה, תקופות נוטות להסתמסמס ולא להסתיים, כמו פייד אאוט בשיר ששמעת במקרה ברדיו עד שאתה לא ממש זוכר אם השמיעו את סוף הנעימה או שהשיר נגמר מעצמו מבלי שהרגשת.

ולמה אני טוחנת לכם את המוח עם הפילוסופיה ההזויה שלי שהמצאתי אותה ממש עם כתיבת שורות אלו? בגלל שאך בפוסט קודם היללתי את מזלי על כך שהסתיים לו פרק של מחלה מתמשכת במשפחתי הקטנה, כולי מאושרת ושמחה לחגוג את בוא האביב ומסתבר שליקום תוכניות משלו..אולי הייתי צריכה להחליף את כל הבית, סדינים, שמיכות, מגבות, נקיון פסח יסודי כולל סיוד קירות מחדש כדי להיות בטוחה שהווירוסים יתנדפו להם אבל לא עצלנית כמוני תשקיע כל כך, חשבתי שמספיק שאלך לישון מוקדם מאוד (22:30) יחד עם כל בני הבית וכולנו נקום בריאים ומאושרים ביום שלמחרת.

ב 3 אחרי חצות לחיים היו בשבילי תוכניות אחרות לגמרי, התעוררתי לקול צעקותיה של הגדולה שהתעוררה לשירותים ושמעה קולות מוזרים מחדרם של הקטנים, שם גיליתי את הנסיך הקטן מכווץ במיטתו משמיע קולות חנק מוזרים ביותר, השניות עברו כמו נצח ובהסטריה מחופשת לקור רוח הרמתי את הקטן בידיים מנסה לראות ממה נחנק, מנסה לפתוח את הפה הקטן בלי הצלחה (סימני השיניים חרצו לי את האצבעות) כדי לראות שהלשון עדיין בחוץ, מרימה על הידיים מרטיבה קצת במים ומגלה שהוא כולו רותח מחום, רק בשלב הזה הבנתי שהוא לא נחנק אלא עבר פירכוסים של חום, מכאן לאמבטיה למלא אותה במים פושרים, הקטן עדיין מחוסר הכרה ומעורפל ואני פועלת כמו רובוט, הנשמה רועדת הרגליים משקשקות ואחרי כמו ברווזות הבנות משתרכות לוודא מה אפשר לעשות, האינטיליגנט שישן את הלילה סמוך לירושליים לא נכח באירוע, מה שהחריף את החרדה שלי בעיקר לנוכח העובדה שכל ההחלטות בידיים שלי ויש לי רק 2 שגם הן תפוסות בלנסות להחזיק את הזאטוט בתוך המים הפושרים כדי לראות אותו חוזר לחיים כדי שאוכל להחזיר לעצמי את הנשימה...

(גם עכשיו הפסקתי אותה בלי לשים לב כששחזרתי..זה מטורף)

אלו היו רגעים קשים שעברו כמו נצח וטוב שכבר עברו, הרגעים הארוכים בהם היה בלי הכרה, הרגעים בהם הנשימות שלו נשמעו כבדות וקשות וההבנה שקטונתי מלהבין מה עושים במקרים כאלו הסתכמו בכך שאחרי הסבר קצר ומפורט לאחות במד"א מצאנו את עצמנו הנסיך הקטן ואני בדרך לבית החולים באמבולנס.

משם העניינים התגלגלו מעצמם ולקראת 11:00 בבוקר אחרי 6 ביקורי רופאים 4 אחיות, שינה לסירוגין וקפה אחד שהצלחתי לקנות אחרי שאחות נחמדה הסכימה לשבת ליד הנסיך ל 5 דקות אחרי ששקע בשינה (אחרת לא הייתי מקבלת ממנו פס ארוך כזה אם בכלל) מנצלת את 5הדקות הארוכות להן זכיתי בלרוץ לחפש מקום ראוי להשתין ולפנות מקום למנת הקופאין היומית שבלעדיה לא אחזיק את השעות הקרובות על הרגליים,
שלא לדבר על כך שתוך כדי צריך לדאוג לבנות שנשארו בבית ולוודא מי יקח את מי לגן ואיך יסתדרו לבד עד שהראש כואב מרוב מחשבות ורוצה רק מנוחה אמיתית ושלווה.

אחרי שהקטן התעורר והפגין עירנות אופיינית ("אמא אני רוצה ללכת הביתה ולנסוע על הגלגיליות..") קבלנו שיחרור והגענו הביתה לקראת הצהריים מגלים שהאינטיליגנט במצב דומה לזה של הנסיך רק בקצה אחר של הארץ, הוא עם חום גבוהה, הזיות, לא מצליח להוציא את עצמו מהאוטו בשביל לקנות בקבוק מים לטובת שתיית האדוויל ובקיצור איך לומר... לא סימפטי.

בזמן שהאינטיליגנט מדדה במשך 6 שעות תמימות את הדרך על כביש 6 מירושליים לכיוון חוף הכרמל אני מקבלת טלפון ובו הודעה כי אחותו הקטנה של האינטיליגנט הותקפה ע"י המון זועם של ערבים עמוסי כעס אבנים וסלעים שהחליטו לתקוף את מכוניתה הנוסעת בכביש של איזור הגוש. באינסטינקט בריא של רגע קפצה מן הרכב ונמלטה על נפשה ברגל תוך כדי שרכב אחר שעבר במקום אסף אותה במהירות לבית החולים עם פציעות אבנים קלות וטראומה איומה בו ראתה כבר את המוות בעיניים.

ברכב שנטשה עשו לינץ' מושלם, כיסחו, ניפצו, שברו ורמסו ואני הבנתי שהמאורע הזה, מוזר ככל שיהיה סוגר את כל 3 הארועים שעליהם אומרים המומחים שהם באים בצרורות.

יודעת שעכשיו אחרי שנספר ארוע מס' 3 כל טלפון נוסף לא יבשר דבר וחצי דבר בנושאי צרות, ידעתי שאוכל להכנס למקלחת להוריד מעלי את תלאות היום הארוך והבלתי צפוי ולטפל במסירות בשני הגברים שלי ששרועים שפוכים על הספה בסלון.

לילה..אפשר ללכת לישון, מעניין אם גם צרות טובות באות בשלשות כי אז לא היה אכפת לי לצרף לסקס שלי ושל האינטיליגנט גם את הפרמדיק המסוקס עם החיוך הממזרי שטיפל בנו באמבולנס, כדי לסגור את השלישי ולמען מימוש פנטזיה ישנה וגם למען השלום אני לא אתנגד לצרף לחגיגה גם את הרופא הערבי החתיך ששלח אותנו לנוח מהמחלה בבית.

אם אני מרשה לעצמי להפליג למקומות כאלו כנראה שכולם כבר מרגישים הרבה יותר טוב.

לא אמרתי כלום