באופן קבוע וחד פעמי

"מה הרעיון של הבלוג הזה?" שואל אותי האינטיליגנט כשהוא רואה אותי שוב מול המחשב,
"מה זאת אומרת מה הרעיון?" אני עונה בשאלה
"לא יודע..מה יוצא לך מזה?"
"אין לי מושג, כל הקטע הזה של לכתוב כל מיני דברים שאני חושבת/מפנטזת/הוזה/רוצה, סתם לכתוב, חוץ מזה כבר הרבה זמן לא כתבתי לעצמי, על עצמי והכתיבה המחודשת הזו מחייה אותי, שומרת שהמוח לא יתנוון, שאוכל להתאמן על ניסוחים וכאלו וחוץ מזה אני אוהבת לפעמים לקרוא את עצמי אחרי כמה זמן, להזכר, להתלהב, להזדעזע וכו'..."
"כן, את זה כבר הבנתי - הוא מתעקש - אבל למה להמונים?"
"מה זאת אומרת?"
"את יכולה לכתוב למגירה, מה הקטע בלכתוב להמונים?" הוא מקשה
שאלה טובה אני חושבת לעצמי אבל עונה "לא כל כך להמונים..אף אחד גם ככה לא ממש קורא אותי"

ובפנים אני חושבת שדווקא הייתי באמת רוצה לדעת שאני כותבת להמונים, דווקא מהמקום הזה שאף אחד (כמעט) לא יודע מי הכותבת ולא מכיר אותי מאחורי המסך השחור אדום לבן ודווקא משם הייתי שמחה לגלות שיש לי קהל קוראים לא קטן שמחכה לקרוא אותי ולמצוא משהו מעניין גם אם לא כתבתי על הרפתקאה מינית סאדו מאזוכיסטית טהורה וגם אם אי אפשר לפגוש אותי אחרי ולהתפלסף על הדברים שנכתבו.

אני כותבת בכלוב כי אני אוהבת לקרוא את האנשים מהכלוב, יש כאן מקבץ נדיר ומרתק של אנשים איכותיים ומעניינים, וגם כמו בכל מקום אחר, מקבץ לא פחות גדול של כאלו שלא הייתי מתאמצת להחליף איתם אפילו מילה, אבל בלי לחפש יותר מדי מצאתי את עצמי כאן והתמכרתי.

אוקי..ירד האסימון (משהו מהתקופה הפרה סלולארית) הבנתי..ההתמכרות זה מה שמפריע לו, ובצדק, כאינטיליגנט ראוי הוא ודאי יודע שהתמכרות איננה דבר חיובי,

מילא אני חושבת לעצמי, אם הייתי מוקפת עדת מעריצים שלא פותחים את הבוקר בלי להציץ במשנתי המרתקת, אבל לא..תיבת ההודעות שלי אמנם מוצפת, אך מניין האנשים הצופים בי מדי יום נע רק בין 1 ל 35 , 65 בימים טובים במיוחד אבל זה הרף הגבוה ביותר.

הרייטינג אכן לא מרקיע שחקים ואולי זה רק אומר שאני צריכה לכתוב יותר??? כל רגע, כל שעה, כל מחשבה, פנטזיה, אורגזמה?

בינינו..אינטיליגנט יקר ואהוב שלי, אני זקוקה לקורא אחד בודד ששווה את כל האחרים יחדיו ואליו שייכת התמכרותי החזקה והעוצמתית ביותר, לך.

פעם הייתי משאירה לך פתק בכל כיס במכנסיים/חולצה, על הראי באוטו, על המגבים של האוטו כמו דו"ח אהבה, מתחת לכרית, על המקרר,
עד שהבית התמלא בארגזים ושקיות של מכתבים/פתקים/מזכרות של רגעים ארוכים ויפים יחד.
עדיין חוטאת לפעמים בכתיבה על דף נייר/חלוקי נחל ועוד... אבל פחות, פחות משהייתי רוצה באמת.

אוהבת אותך אהוב יקר שלי כל כך הרבה, וחוץ מהעובדה הפשוטה שאשמח לגלות לפעמים שאחוזי הצפייה בבלוג שלי עלו, דע לך שכולו מוקדש

לעיניך בלבד.